פרק 7 - אולמי רסיטל

כשיש לך סרטן, המטרה הכללית של הרופאים, במקביל לריפוי הפיזי, זה לדאוג לרווחתך הנפשית, והמטרה – מקדשת את האמצעים. ומסתבר שכימיקלים זה (כנראה) אמצעי לא רע בכלל.

הלכתי לרופא המשפחה לבקש הפנייה לבדיקות דם.  בדיקות דם למה? למרקרים (למי מכם שלא יודע, מרקרים זה לאו דווקא הטושים הזוהרים הללו.  זה אחד המדדים בבדיקות דם המצביע על ריבוי חלבון המופרש מתאי סרטן באיברים שונים. אוףף, וכמה סוגים יש.  Fun  אמיתי). ברגע ששמע שבאתי שוב לבדוק מרקרים, לא היסס ונתן לי מרשם לכדורי הרגעה. משהו בי כבר לא היה מאושר כתמיד לטענתו.  ממש, חוכמה גדולה, בשביל זה למדת רפואה דוקטור? כדי להגיע למסקנה שאם יש לי סרטן אז אני כבר לא הכי שמחה וצוחקת? כנראה זה מה שנקרא "רופא מומחה".

אז לקחתי מרשם.

כשהגעתי למרפאה האונקולוגית בפעם הראשונה אחרי הניתוח, במיידי הכניסו אותי לפסיכולוגית כי כמו שאמרה האחות במרפאה, "כל חולה סרטן צריך לדבר קצת עם מישהו".  כמובן שהכניסו אותי לבד לחדר, דחפו לי טישו, ואני כילדה טובה התחלתי לבכות. רפלקס מותנה? כנראה.  והפסיכולוגית, אחרי חמש דקות של שיחה קולחת (שלה), יצאה באבחנה הבאה. "עכשיו הכל ברור.  אבא שלך נפטר, הילדים שלך בגיל ההתבגרות, את גרושה.  את לא בדיכאון, את בעצם עצובה. זה לא מהסרטן.  קחי מהרופאה מרשם לכדורי הרגעה".

אז לקחתי גם ממנה מרשם.  לסוג אחר.

החלטתי לנסות ללכת לטיפול אצל פסיכו-אונקולוגית.  אחת שלא תחפור לי בנבכי הנשמה, הילדות, או תנסה להבין מה עשו לי בגן רותי ושדפק לי את החיים (ואני בכלל הייתי בגן אחר), אלא באמת תנסה לעזור לי להתמודד עם הקשיים הנקודתיים שאני חווה כתוצאה מהסרטן הארור הזה שהחליט ש"רגע, תעצרי קצת.  שבי בבית כמה חודשים וטפלי בעצמך" (אגואיסט.  יכול היה לפחות לשלוח אותי למשהו יותר נעים מהמרתף, משהו עם דיוטי פרי למשל).  מי מכם שהיה פעם בטיפול פסיכולוגי, יודע שפסיכולוגים תמיד מגיעים עם דפי פוליו ועפרון ומשרבטים להם את סיפור חייך.  הנוכחית, עשתה מין סימן "וי" באיזו רשימה שלה (דהיינו "היא הגיעה"), שאלה אותי מה סוג הסרטן שלי, מתי נותחתי, בני כמה הילדים, אמרה שאני נראית מטופחת יחסית לבחורה חולה (זה השלב שרציתי לזרוק עליה עציץ אבל לא היה לי) וקבעה בנחרצות "את לא עצובה. את בדכאון.  זה מהסרטן.  קחי מהרופאה מרשם לכדורי הרגעה".

אז לקחתי גם ממנה מרשם. לסוג אחר.

עכשיו נהייתי מבולבלת לגמרי.  אחת אומרת לי "זה לא הסרטן", השניה קובעת בנחרצות "זה מהסרטן".  אחת טוענת שכדור מסוים יעשה אותי שמחה מדי (יש כזה דבר בכלל?), השניה טוענת שכדור אחד ישמין אותי, השניה טוענת שאסבול מחוסר תאבון, הראשונה אומרת לקחת בבוקר, השניה אומרת לקחת בערב, ואני שואלת את עצמי – האם זה לא מזכה אותי בכרטיס כניסה מובטח לאח הגדול VIP ?

ואז הגיעה חוות הדעת השלישית.  בסך הכל הלכתי לעובדת סוציאלית למלא טפסים לבטוח לאומי.  מה פתאום כדורים?  אסור לחנוק את הבכי.  הבכי משחרר (זה השלב שרציתי לומר לה שלפני עשרות שנים טענו על משהו אחר שהוא משחרר, אבל אפילו אני במצבי לא מעיזה לגעת בפרות קדושות).  "תבכי, זה טוב לך".  טוב, פה הייתי ממש חייבת כבר לבכות.  ביקשה יפה וגם נתנה לי קולה zero.  תאמינו לי, שווה, ממש שווה להיות חולת סרטן.  חבל רק שלא שמה לי קצת קרח ולימון.  טוב, אולי בפגישה של מילוי הטפסים הבאים, ויש בלי עין הרע מספיק טפסים.

וכמה תופעות לוואי יש... והפחד הגדול הוא לשים על עצמך תוית של "אני משוגעת", או לחילופין להתמכר.  ובסך הכל מה רציתי?  קצת שקט, ורוגע, ולא לבכות.  

וכמה סוגים של כדורים !  תעשייה שלמה של חברות תרופות שרוצות לראות אותך מאושרת ואותן מעושרות. ולמי שלא יודע – רסיטל זה לא רק אולם ארועים.

אז כן חברים, תודה לאל למי שהמציא את הכימיקלים. כי  אני רוצה להפסיק לבכות, להפסיק לפחד, לישון לילה שלם, ללכת לקפה עם חברה ולחשוב על שטויות של בנות ולא על הבדיקה הקרובה שמחכה לי, לנהל שיחות שלמות סביב "אמרתי לו אמרתי לה", לריב עם הילדים שלי, להתעצבן על הקופאית בסופר, לקרוא ספר, לראות טלויזיה, לצחוק, לקנות, לבזבז כסף על שטויות, לגלוש באתרים של מתכונים ולא בפורומים של בריאות, לעבוד סביב השעון, לקום בבוקר ולקלל את כמות המיילים שמחכה לי ב outlook, לשמוח מכל ישיבת עבודה שמתבטלת, ללכת לים, ללבוש גופיה עם מחשוף, לנסוע לחו"ל, לנסוע לת"א כדי לבלות - לא כדי להגיע לאיכילוב.  אני רוצה את החיים שלי בחזרה. אז הם עוד לא חזרו אלי, ויקח זמן, אבל לפחות אני כמעט ולא בוכה.