היי, זהו
החלטתי, גם אני רוצה לכתוב. אז ככה, אני
אורית, בת 40.5, מנהלת פרויקטים פיננסיים בחברת ייעוץ, ויש לי סרטן שד.
ב 1/1/12 חזרו תוצאות הביופסיה, ואכן, יש לי
סרטן. לא יאומן, רבעון של ממש! חיכיתי עם הכתיבה עד כמה ימים אחרי האחד
באפריל, כדי שמי שיקרא לא יחשוב שזו מתיחה.
מצד שני – מי ימציא לעצמו כזה תענוג?
אני מראש
מיידעת כי הומור, לעיתים ציני ושחור, היו כלי התמודדות בחיי, עם המון מצבים. גם מעל קברו של אבי ז"ל התנצלתי מראש, שאם
אחזור לצחוק מהר מדי, שיקבל זאת בהבנה.
היות ולא שמעתי ממנו מאז – אני מניחה שזה בסדר.
הפרק הזה
מוקדש לכמה מהמושגים החדשים בחיי.
חיית המחמד. הסרטן
שגידלתי בתוכי. כשהיינו ילדים שאלו אותנו
תמיד "איך עושה חתול?", "איך עושה כלב?". שאלו אתכם פעם "איך עושה סרטן?". אז שזהו, שהוא לא עושה קולות, לפחות לא כאלו שאני מכירה. הבדל נוסף הוא, שלכלב אתה נקשר. מחיית המחמד שלי אני רוצה להפטר, כמה שיותר מהר.
קרציונומה. כמו לכל חיית מחמד, גם לשלי יש גזעים. אני גידלתי קרציונומה. בפעם הבאה שמישהו יגיד לי "אוף, את כזו קרצי(יונומ)ה",
כנראה שאצטרך להודות, כי ראו את זה גם בממוגרפיה.
ורוד. בייבי, פוקסיה, בזוקה, עתיק. הכל הולך.
המשמעות: אופטימיות. תמיד רציתי לסדר את
ארון הבגדים שלי לפי צבעים, כמו ההיא ב"מעושרות". הבת שלי אמרה שאצלי זה הכי קל, ממילא לובשת רק
שחור ואפור. אז נכון שלא מעיזה עדיין
ללבוש ורוד, אבל ההסתכלות נהייתה כזו. ומי שמכיר אותי מקרוב יודע שההתחלה של
התהליך היתה נראית לי שחור, מהסוג הכהה.
מה יצא לנו מזה. אם סרטן, אז חצי הכוס המלאה. או כמו שאמרתי לקראת הפסח הנוכחי "שאני
אשפשף?!". זה הזמן לקחת את חיית
המחמד שלך ולקחת אותה לטיול, בתקווה שהיא תתחבב על בעלי המקום. לדוגמת: אתם מכירים את מגיפת הקופונים שאת חלקם הלא
מועט אתה רוכש ולא מצליח לממש בזמן ואז נתקע איתו לנצח? זו אני. לא עוד! לי יש סרטן! מייל זריז למנפיק הקופונים
המסתיים במשפט "אצרף כל אישור רפואי שיידרש" גורר אחריו זיכוי
מיידי. והילדים? תמימים? ממש לא! הקטנה לא עשתה שיעורים? נו בטח,
כי הלכה עם אמא לבדיקות (ישבתי לבד כמו כלב אצל הרופא, אבל אכפת לה?). הגדול קיבל דוח תנועה? מה הבעיה? שולף מהתיק את
המרשם של אמא "הלכתי להביא את התרופה לאמא שלי, יש לה סרטן". והוא באמת הלך להביא לי, אבל גם באמת חנה בכחול
לבן. איזה פקח רחום וחמוד.
שחזור. מסתבר
שלא רק קבצים משחזרים. למזלי אצלי לא היה
צורך בקלטת חיצונית.
המרתף. שם חיי מנוהלים בחודשים האחרונים. ולא, לא קניתי בית חדש עם מערכת קולנוע
ביתי. אני מדברת על קומה מינוס 2
באיכילוב. מצד אחד – חדרי ניתוחי יום
שהכניסה אליהם (בהליכה, עירנית, מבועתת) מזכירים לך את הכניסה לפתולוגיה רק בעודך
בחיים. מצד שני, מכון הרדיותרפיה. שם מקרינים את סרט חייך (סליחה, שדייך). נראה כמו
סינמה סיטי, מלא אולמות הקרנה, אבל אין פופקורן ואין מבצעים של כרטיסי אשראי. לפחות יש הנחה בחניון למנויים.
גמאני. ה-מקום היחיד שנותן לך דרור לפחדים, מחשבות, נתינה, קבלה, צחוק,
הכלה, קיטורים, חיבוק ותמיכה. זו הזדמנות
מעולה לומר תודה לחברותיי הוורודות למאבק, בקבוצה שלנו "גם אני חליתי בסרטן
שד", שבלעדיכן זה לא היה אותו דבר.
המלאכית. האשה
שהוציאה אותי מחושך לאור. חנה, אני אוהבת
אותך.
חג פסח שמח...:-) אורית.
את מקסימה וכובשת, כרגיל. ואת תנצחי את הכלב הזה, ובגדול.
השבמחקאוהבת אותך.
צום קל...
כישרון כתיבה מדהים, מצחיק ומרגש. הסרטן ימות מצחוק!
השבמחקאהבתי אהבתי אהבתי.
השבמחקגמאני חברה בגמאני.
שתהיה רפואה שלמה ובמהירות.
אני מקווה שלא אכפת לך שאני מגיעה כל כך מאוחר.
השבמחקבעצם בעניינים ורודים אף פעם לא מאוחר... לפחות להגיב.
ואת כותבת נפלא :)