פרק 7 - אולמי רסיטל

כשיש לך סרטן, המטרה הכללית של הרופאים, במקביל לריפוי הפיזי, זה לדאוג לרווחתך הנפשית, והמטרה – מקדשת את האמצעים. ומסתבר שכימיקלים זה (כנראה) אמצעי לא רע בכלל.

הלכתי לרופא המשפחה לבקש הפנייה לבדיקות דם.  בדיקות דם למה? למרקרים (למי מכם שלא יודע, מרקרים זה לאו דווקא הטושים הזוהרים הללו.  זה אחד המדדים בבדיקות דם המצביע על ריבוי חלבון המופרש מתאי סרטן באיברים שונים. אוףף, וכמה סוגים יש.  Fun  אמיתי). ברגע ששמע שבאתי שוב לבדוק מרקרים, לא היסס ונתן לי מרשם לכדורי הרגעה. משהו בי כבר לא היה מאושר כתמיד לטענתו.  ממש, חוכמה גדולה, בשביל זה למדת רפואה דוקטור? כדי להגיע למסקנה שאם יש לי סרטן אז אני כבר לא הכי שמחה וצוחקת? כנראה זה מה שנקרא "רופא מומחה".

אז לקחתי מרשם.

כשהגעתי למרפאה האונקולוגית בפעם הראשונה אחרי הניתוח, במיידי הכניסו אותי לפסיכולוגית כי כמו שאמרה האחות במרפאה, "כל חולה סרטן צריך לדבר קצת עם מישהו".  כמובן שהכניסו אותי לבד לחדר, דחפו לי טישו, ואני כילדה טובה התחלתי לבכות. רפלקס מותנה? כנראה.  והפסיכולוגית, אחרי חמש דקות של שיחה קולחת (שלה), יצאה באבחנה הבאה. "עכשיו הכל ברור.  אבא שלך נפטר, הילדים שלך בגיל ההתבגרות, את גרושה.  את לא בדיכאון, את בעצם עצובה. זה לא מהסרטן.  קחי מהרופאה מרשם לכדורי הרגעה".

אז לקחתי גם ממנה מרשם.  לסוג אחר.

החלטתי לנסות ללכת לטיפול אצל פסיכו-אונקולוגית.  אחת שלא תחפור לי בנבכי הנשמה, הילדות, או תנסה להבין מה עשו לי בגן רותי ושדפק לי את החיים (ואני בכלל הייתי בגן אחר), אלא באמת תנסה לעזור לי להתמודד עם הקשיים הנקודתיים שאני חווה כתוצאה מהסרטן הארור הזה שהחליט ש"רגע, תעצרי קצת.  שבי בבית כמה חודשים וטפלי בעצמך" (אגואיסט.  יכול היה לפחות לשלוח אותי למשהו יותר נעים מהמרתף, משהו עם דיוטי פרי למשל).  מי מכם שהיה פעם בטיפול פסיכולוגי, יודע שפסיכולוגים תמיד מגיעים עם דפי פוליו ועפרון ומשרבטים להם את סיפור חייך.  הנוכחית, עשתה מין סימן "וי" באיזו רשימה שלה (דהיינו "היא הגיעה"), שאלה אותי מה סוג הסרטן שלי, מתי נותחתי, בני כמה הילדים, אמרה שאני נראית מטופחת יחסית לבחורה חולה (זה השלב שרציתי לזרוק עליה עציץ אבל לא היה לי) וקבעה בנחרצות "את לא עצובה. את בדכאון.  זה מהסרטן.  קחי מהרופאה מרשם לכדורי הרגעה".

אז לקחתי גם ממנה מרשם. לסוג אחר.

עכשיו נהייתי מבולבלת לגמרי.  אחת אומרת לי "זה לא הסרטן", השניה קובעת בנחרצות "זה מהסרטן".  אחת טוענת שכדור מסוים יעשה אותי שמחה מדי (יש כזה דבר בכלל?), השניה טוענת שכדור אחד ישמין אותי, השניה טוענת שאסבול מחוסר תאבון, הראשונה אומרת לקחת בבוקר, השניה אומרת לקחת בערב, ואני שואלת את עצמי – האם זה לא מזכה אותי בכרטיס כניסה מובטח לאח הגדול VIP ?

ואז הגיעה חוות הדעת השלישית.  בסך הכל הלכתי לעובדת סוציאלית למלא טפסים לבטוח לאומי.  מה פתאום כדורים?  אסור לחנוק את הבכי.  הבכי משחרר (זה השלב שרציתי לומר לה שלפני עשרות שנים טענו על משהו אחר שהוא משחרר, אבל אפילו אני במצבי לא מעיזה לגעת בפרות קדושות).  "תבכי, זה טוב לך".  טוב, פה הייתי ממש חייבת כבר לבכות.  ביקשה יפה וגם נתנה לי קולה zero.  תאמינו לי, שווה, ממש שווה להיות חולת סרטן.  חבל רק שלא שמה לי קצת קרח ולימון.  טוב, אולי בפגישה של מילוי הטפסים הבאים, ויש בלי עין הרע מספיק טפסים.

וכמה תופעות לוואי יש... והפחד הגדול הוא לשים על עצמך תוית של "אני משוגעת", או לחילופין להתמכר.  ובסך הכל מה רציתי?  קצת שקט, ורוגע, ולא לבכות.  

וכמה סוגים של כדורים !  תעשייה שלמה של חברות תרופות שרוצות לראות אותך מאושרת ואותן מעושרות. ולמי שלא יודע – רסיטל זה לא רק אולם ארועים.

אז כן חברים, תודה לאל למי שהמציא את הכימיקלים. כי  אני רוצה להפסיק לבכות, להפסיק לפחד, לישון לילה שלם, ללכת לקפה עם חברה ולחשוב על שטויות של בנות ולא על הבדיקה הקרובה שמחכה לי, לנהל שיחות שלמות סביב "אמרתי לו אמרתי לה", לריב עם הילדים שלי, להתעצבן על הקופאית בסופר, לקרוא ספר, לראות טלויזיה, לצחוק, לקנות, לבזבז כסף על שטויות, לגלוש באתרים של מתכונים ולא בפורומים של בריאות, לעבוד סביב השעון, לקום בבוקר ולקלל את כמות המיילים שמחכה לי ב outlook, לשמוח מכל ישיבת עבודה שמתבטלת, ללכת לים, ללבוש גופיה עם מחשוף, לנסוע לחו"ל, לנסוע לת"א כדי לבלות - לא כדי להגיע לאיכילוב.  אני רוצה את החיים שלי בחזרה. אז הם עוד לא חזרו אלי, ויקח זמן, אבל לפחות אני כמעט ולא בוכה.

פרק 6 - עם מאזדה 3, בלי כנפיים

אני רוצה לחזור אתכם טיפונת בזמן. כשבועיים לפני הניתוח, איפשהו לשלב הטייס האוטומטי של חיי, מלווה בתחושות של בלבול, לחץ, פחד, שיתוק, אימה, ועוד הרבה רגשות, שליליים כולם.  בכל מקום בבית היו פזורים כרטיסי ביקור, פתקים, מגנטים ומה לא,  שהמשותף לכולם היה רשימות אינסופיות של אנשי קשר שיכולים לעזור לך "בכל שאלה". פרט שולי – הם לא עונים לטלפון, אף אחד.  אצל כולם מענה קולי חם ומזמין להשארת הודעה, אבל כמו שאומרים אצלנו "גורנישט מיט גורנישט".  ובתרגום סימולטני לבעלי המזל מכם שלא שייכים לתפוצה  - נאדה. כלום. אף אחד לא חזר אלי.  תיקון קל - היחידה שכן חזרה אלי היתה עובדת סוציאלית מהמחלקה שאמרה לי ש"את באמת בסיטואציה שלא פשוטה, זה לא קל" ותוך שניה הוסיפה "רק שתדעי שאני בחודש תשיעי אז לא אהיה זמינה בקרוב".  או קיי. נתת לי חותמת שהמצב לא משהו. אבל מה הלאה?   שמעו אצלכם  על המושג ממלאת מקום? כנראה שלא.

ולאורך כל התקופה הזו, ואני מדברת אתכם על פרק זמן של כמה שבועות מאז הממוגרפיה הראשונה, בכל רגע פנוי שיש לי אני מבלה בקריאת כתבות, מאמרים, מחקרים, שמועות, בלוגים, פורומים, מהארץ ומחו"ל.  והדמיון, כמה שהוא לוקח אותי רחוק.  והפחדים רק מתגברים, והאימה הולכת ומשתקת. ואין לי עם מי לדבר, כי "זר לא יבין זאת".

וזה לא משנה כמה המשפחה תהיה שם, או כמה החברות יעטפו אותך, או כמה קולגות יספרו לך שלשכנה-של דודה-של הסבתא-של ההוא מהמכולת "גם היה".  זה לא אותו דבר.  יתרה מזאת.  אנשים סביבך לא משתמשים במילה סרטן.  אז הם שמעו שיש לך "את זה", או "את המחלה", ויש גם את אלו שתמיד רצו ללמוד רפואה אבל משום מה מצאו את עצמם במקצוע אחר אז הם שמעו שיש לך  "גידול ממאיר".

ואנשים סביבי לא ממש יודעים איך להתמודד.  ואני לא מפנה אצבע מאשימה אלא קובעת עובדה.  אז חלק בוכים "אבל לא מגיע לך" (למי כן מגיע סרטן שד?),   חלק מנסים להפעיל הומור שחור אבל יוצא להם אפור דהוי, חלק נעלמים, והרוב הולכים על ביצים. וכן, יש גם את קומץ האנשים שקרובים אליך ביותר ואיתם את יכולה להיות את, ולצעוק, ולבכות, ולצחוק, ולשים את הכרית על הראש (אבל בזהירות, לא להרבה זמן.  קצת מאבד מה"הילה" להיות חולת סרטן ובסוף למצוא את מותך מחנק מהכרית של עצמך), ולהיעלם, ולבזבז כאילו אין מחר, ולא לעשות כלום כי את לא מסוגלת בכלל לדמיין את מחר, ולאכול, ולצום, ושוב – פשוט להיות את.  אבל עדיין, גם כל אלה, לא ממש מבינים מה את חווה, מה את מרגישה. כי הוא כשאמרתי "זר לא יבין זאת".

ואני מנסה להסביר לעצמי מה אני לא מצליחה להסביר לאחרים, ולא מצליחה.  ולאט לאט מבינה שהמקום הכי בטוח ונוח לי זה החמ"ל שפתחתי לעצמי.  והוא מאובזר בה-כ-ל.  באיזור יש טלויזיה, לפטופ, נקודת חשמל ל iPhone, מטבח, שירותים, מקלחת, אינטרנט אלחוטי, ומה לא.   כל מה שצריך.  ולא, לא העתקתי את זה מאיזה ברושור של מלון מפנק.  אני מדברת אתכם על הפינה השמאלית בספה התלת- מושבית שלי בסלון.   זה היה משכני.  ימים כלילות.  ממש פנסיון לקרצינומות.

ולא רציתי לזוז משם.  וגם לא יכולתי לזוז משם.  הטלויזיה פעלה במשך שעות כשבעצם יש מסך של "סליחה תקלה, נא להתקשר לשירות הלקוחות", או לחילופין אני מוצאת את עצמי בוהה ביהורם גאון שמנהל שיחה קולחת עם איזה שחקן מתוסכל שהתחפש לצבי כשברקע עדת בני שלוש וחצי צווחים בשמחה גלויה, הילדים שלי נכנסים, יוצאים, מדי פעם מציעים לי קפה, הנייד מנותק, לטלפונים בבית נתתי הוראה לא לענות אלא אם אלו שיחות שמיועדות לא אלי, הבית בלגן, כביסות מכאן ועד הודעה חדשה, ואני מרגישה כמו כלום.  בלי תחושה. ריק. ואקום.  קמה מהספה כדי להתקלח, לישון או בלית ברירה לעוד בדיקה באיכילוב.  האמת שהיה לי יום אחד דווקא נהדר.  הייתי במצב רוח נפלא.  תשאלו למה? גיליתי שעברתי לספה ממול. מה שנקרא משנה מקום משנה מזל.  אגב, סיפרתי לכם כבר שאני מזל סרטן?  בחיי.  ילידת יולי.  ספונטנית ורגישה. מה זה ספונטנית עכשיו....  בעשרים דקות ביום שלא מוקדשות לסרטן שלי, אני הכי ספונטנית. רצה, משתוללת, קורעת את העיר.  בשאר אני רק רגישה (בוכה כל הזמן כבר אמרנו?).

וכל מה שרציתי זה שתהיה מישהי "כמוני".  היא, לא ממש חייבת להיות מטר שישים, אבל בערך. הרמתי טלפון לאחת העמותות שתומכת בחולי סרטן, ופשוט ביקשתי עזרה. וככשאלו אותי מה אני צריכה, אז לא ממש ידעתי לומר. אבל ידעתי שאני כבר לא אני.  

ואז חיברו אותי אליה, אל המלאכית.

האשה שהוציאה אותי מחושך לאור.

האשה שמבינה אותי, שלא שופטת אותי, שתמיד שם בשבילי.

וכן, היא בדיוק "כמוני". 

היא עם רקע משפחתי זהה לשלי, היא אוהבת תשבצי הגיון, היא עובדת בתחום הדומה לתחום עבודתי, יש לה חוש הומור משובח (אחח, זו היתה טפיחה עצמית על השכם,  אבל במצבי, הכל מותר), היא שותה קפה בכוס זכוכית, היא מתמודדת עם אתגרים זהים להתמודדות שלי עם הילדים שלי, היא אוהבת בולונז (ושלא תבינו אותי לא נכון - אני שונאת בולונז!!!!  אבל מכיון שזה כזה קיצוני ביננו, אז זה כמו אצל סוג נשוי.  הפכים נמשכים.  אז ציינתי גם את זה).

טוב, בסדר, גם היא חוותה סרטן, ואפילו פעמיים. אבל למה להתפס לקטנות עכשיו?

אז אם סיפרתי לכם בפוסט קודם מה יצא לי מכל הסיפור של הסרטן הזה?  אז הנה, עוד משהו, חברת אמת, אהובת נפש.

אגב, למלאכית שלי אין כנפיים.  היא נוסעת במאזדה 3, מליסינג.

פרק 5 - בעת סרטן

כן. מסתבר שיש כזו מחלה. קנסרופוביה, או בעברית "בעת סרטן".  ויש לה גם תתי מחלות, למשל קרצינופוביה, שזה לפחד מהגורים של חיית המחמד.  כי הרי הקרצינומה שלי היא חמודה כזו, puppy של ממש.

ומה שעוד יותר מסתבר, זה, שאם כל החיים שלנו אנחנו מפחדים שיהיה לנו סרטן, אז ברגע שיש לנו, אנחנו מפחדים יותר.  כי אולי יש לנו עוד, במקום אחר, והרופאים פשוט פישלו ולא מצאו אותו. 

אצלי אגב, במשך כמה ימים היה חשד לסרטן המרפק.  בתור חולה אונקולוגית בהווה, ופרופסורית אונקולוגית בעלת שם עולמי בעתיד, אני כבר בעיצומו של המחקר.  היות ותרמתי את גופי שלי למחקר על עצמי, היה לי קל, כי הייתי קרובה. בלי נסיעות מיותרות, בלי לצאת מהבית, והכי חשוב בלי טובות של הרופא המחוזי - המכון האונקולוגי והמעבדה המשוכללת היו אצלי באמבטיה.  לפעמים בשביל לשמור על האותנטיות, אני קצת מתעכבת בכניסה לחדר, כי אתם יודעים – יש בעיה של תורים.  מבט חטוף על המרפק, לחיצה קלה על האזור הכואב, שינוי זוית והסתכלות באמצעות המראה. והמסקנה – סרטן. החשד התעורר אצלי בצורה יותר משמעותית כי הכאב היה בשני המרפקים.  מה שמיידית העלה את החשד שמדובר ב"סרטן דו צדדי" ותהיתי האם יש כזה דבר שנקרא כריתת מרפק, ועוד יותר הטריד אותי - נושא השחזור.  מאיפה בדיוק?  הבת הקטנה שלי הגדירה בזמנו את הברך בתור "המרפק של הרגל". אולי היא כבר אז ידעה דברים שאני לא יודעת.  תוך שנייה אני ב google. לא ממש מוצאת דברים אטרקטיביים. אבל לעולם אל תאמרי נואש.  אגב, בינתיים הכאב במרפקים עבר לי.  למקום אחר.

בתור חולת סרטן, את גם נהיית חרדה לכל מי שסביבך. המזל של הילדים שלי הוא, שלאחד יש רשיון והשניה קלה כאיילה.  הם פשוט בורחים.  אז אם הם לא מוכנים ללכת לרופא להבדק, אני אלך. בשבילי. הרי כל נושא הסרטן אצלי התגלה במקרה. בטעות. בגלל בדיקה אחרת. אז מצלמים אותי פה (כי כואב פה) ודוקרים אותי שם (כי כואב שם), ומכיון שבאיזה אתר ברומנית היה כתוב על הקשר בין סרטן שד לסרטנים נוספים – מחפשים גם אותם. ולא, אני לא יודעת רומנית, אבל תרגמו לי.  ולמה רומנית? כי את כל האתרים בעברית ובאנגלית כבר מיציתי.  למען הגילוי הנאות אני כן יודעת כמה מילים ברומנית, אבל הן לא קשורות לסרטן, אז מה זה עוזר לי עכשיו לדעת איך אומרים "עוף" או איך אומרים "מים מינרליים" ברומנית?  מצד שני, אם יטיסו אותי לטיפול נסיוני ברומניה מתישהו, אוכל לשרוד בבית חולים שם כי אדע לבקש מה לאכול.  מה שנקרא, הכל קשור להכל. או בעצם, רק לסרטן.

ואין עמותה/קבוצה/מכון שלא נרשמתי אליהם בשביל לקבל דיוורים.  וכן, הכי נעים זה בבוקר לקבל מייל "מבצע!! יום בדיקות מקיף לגילוי מוקדם של סרטן העור". אז לא הלכתי, כי לא הסתדר לי ביומן, אבל סחבתי את הילדה איתי לת"א כדי להסתובב בשינקיין.  ואכן הסתובבנו, אבל בדרך הלכתי לאיזה פרופסור למחלות עור כדי שיעבור עלי מכף רגל ועד ראש, מצויד בזכוכית מגדלת מיוחדת כזו, בחיפוש אחרי מלנומות.  לא מצא. 

אגב, תוך כדי כתיבה אני חווה התפתחות מהירה בסרטן שריר ירך ימין שלי. ולא תשכנעו אותי שהכאב והסימן ברגל הם מהשולחן שבהם נתקעתי שלשום. אני כבר אחרי ביקור במכון האונקולוגי שלי, ומזל שהסכין הטובה שלי היא חלק מהסרוויס ששמור רק לאורחים, אחרת עוד הייתי עושה לעצמי ביופסיה.  כנראה שהפעם אלך ל second opinion.  לחברה שחלתה אף היא, יש מכון משלה, בבית.  לפעמים אנחנו מתייעצות בינינו, במיוחד כשמדובר במקרים שהדיאגנוזה שלהם קצת מסובכת.    

מה שבטוח, סרטן הערמונית אין לי.

פרק 4 - חובת סימון. לא רק של מחירים.

אחרי לילות בלי שינה, המתנה מורטת עצבים, הפעלת קשרים, ניתוק קשרים, בכי, מתח, עצבים, והרבה חוסר ודאות, יש לי תאריך לניתוח.  יום ראשון, ה 15 בינואר 2012.

הודעתי בעבודה שאני יוצאת לחופשה של כמה ימים לפני הניתוח, כדי לנסות לארגן את חדר הארונות, את המחשבות, את הפחדים, את עצמי,  וסתם לרבוץ ולאגור כוחות.  אבל אם זו ההגדרה של חופשה - אני מוותרת. אחכה לאיזה קופון אטרקטיבי במקום.   ביליתי בריצה מרופא לרופאה, ממעבדה למכון, והשקעתי את מיטב כספי ברגיעון החדש שלי, ה second opinion.  ותודו שבאנגלית זה נשמע יותר טוב,  או לפחות מצדיק את המחיר.   כי אני מדברת אתכם על 4 ספרות לכל חוות דעת שכזו.  אז היו שתיים לרופא ריאות (כי גם שם חשבו שמתפתחת לה איזו פינת חי), שהגדיר את עצמו  "אני נורא עמוס, אז או שתגיעי אלי לירושלים,  או שאקבל אותך במחלקה שלי בבית חולים.  כביקור פרטי כמובן" , ואחת לקרציונומה, ועל הפרק גם (אולי) אבחון גנטי מורחב.  ומי סופר את כל טפסי ה 17 שהונפקו לי בתשלום על כל הבדיקות שעברתי עד  שקיבלתי חותמת רשמית של "חולה אונקולוגית".  או כמו שאמר רופא המשפחה שלי "את לא תמותי מסרטן, אלא מרעב.  כי לא ישאר לך כסף לאוכל".  אז חברים, בלי לפגוע בזכויות היוצרים של אף בנק בישראל, מציעה לכם לפתוח "דן לסרטן". תכנית חסכון שאמנם התשואות שלה לא משהו, אבל תמיד צריך שיהיה בבית, לא עליכם (כי לי כבר יש), לכל צרה שלא תבוא.  וברקע, אני בוכה.  כל הזמן.

שריקת הסיום של ההכנות לניתוח היתה מה שנקרא "טרום ניתוח".  רק אף אחד לא אמר לי שמדובר ב"יום טרום ניתוח". אחרת הייתי חונה בחוץ, עם הפנגו שלי, ולא ממשכנת עוד ילד בשביל החניון באיכילוב.   מצד שני, במונחים החדשים של חיי, ממש יום כיף, כי סוף סוף משהו לא כואב, לא פולשני, לא דוקרים אותך, לא חופרים בך, לא מבטיחים לך לשווא שעם ההרדמה המקומית לא תרגישי כלום, את לא מפחדת, תענוג אמיתי. והכי חשוב - את לבושה, לגמרי. לקחו ממני את כל האישורים, מכתבים, צילומים, שלחו אותי כלאחר כבוד למרתף, ל"טרום הרדמה".   מדדו לי פה, מדדו לי שם, כמה שאלות של האחות האחראית, שקלו אותי (ממש טיפת חלב, של זקנים)  ושלחו אותי לרופאה המרדימה, ששוב חזרה על חלק מהשאלות, כולל זה ששאלה אותי כמה שוקלת, ואמרתי לה x+2 (בחיים, אבל בחיים, לא תוציאו ממני כמה שווה X !!), בעוד היא אומרת לי שהיא מעולם לא שמעה על בחורה שמוסיפה לעצמה במשקל.  אמרתי לה "דוקטור, זה בשביל שלא תחשבי שאני איזו פצצת-על ותתקמצני עם חומר ההרדמה.  שימי, שימי לי הרבה".  וברקע, אני בוכה, כל הזמן.

את הימים בין טרום הניתוח לניתוח עצמו עברתי בחרדות של ממש, לא מהניתוח אלא מהתהליך שאמור היה להיות בבוקר הניתוח, בעודך בצום, ערה וללא שום אלחוש.  הסימון.  כי מסתבר שלא רק מחירים צריך לסמן, אלא גם גידולים.  לבושה במכנסי טרנינג ובחולצה מכופתרת במצוות האחיות "שיהיה לך נוח אחר כך"  (מישהו נתן לי כמה שקלים בכניסה לבית חולים, זה קשור??), מלווה בשתי נשים יקרות לי ביותר  ובדופק מהיר בטירוף,  המתנתי ליד חדר הסימון.  בלעתי כדור הרגעה והתפללתי שהרופאה המרדימה באמת יודעת מה שהיא אומרת כשאמרה לי שזה לא יתנגש עם ההרדמה המלאה של הניתוח.   אחסוך מכם את התיאורים הפלסטיים של מה שקרה שם בפנים,  אבל התוצאה היתה שכשפתחתי את הדלת, שתי המלוות שלי כמעט נפלו פנימה (הן פשוט עמדו דבוקות לדלת כדי לנסות ולשמוע מה קורה בפנים) ואני יצאתי עם אנטנה של כמה סנטימטרים תקועה לי בציץ שמאל שלי, ובחיי שקלטו משם גלגל"צ (יהיו שיגידו שזה היה מתחנת האחיות אבל אני אכחיש).    אז עם כל הכבוד לסער או איך שקוראים לו באח הגדול, ההוא שבנה לעצמו אנטנה מפרינגלס, גם לי מגיע קצת רייטינג (כמו שאתם שמים לב, גם אני לא ראיתי האח הגדול, אבל מעורה בכל הפרטים). אני קצת מטושטשת, מהכדור, אז כבר לא בוכה.

שלחו אותי ואת המלוות למרתף.  הניתוח שלי היה השני באותו בוקר.  מלבישים אותי בחלוק של חדר ניתוח, כובע, נעליים (ממש כמו במפעל של במבה) ושוב, מדידות, ויש לי לחץ דם מטורף.  נו באמת, מה אתם מתרגשים אני שואלת את האח?  אתם הולכים לנתח אותי.  מה ציפיתם?  רגיעה מוחלטת?  וברקע, המלוות מנסות לדבר על הא ועל דא, ואני בשלי.  מה יהיה ומה יהיה, ואם לא ירדימו אותי מספיק, ואם אתעורר באמצע, ואם יכאב לי.  והרופא נכנס ושומע שאני מקוררת ומתחיל לנבוח ש"אי אפשר ככה לנתח.  אני לא מנתח אותה או שתתנו לה אנטיביוטיקה דרך הווריד".  ואני חושבת לעצמי שהרי הם לא ישלחו אותי הביתה עם האנטנה בלי לנתח, נכון?  ובכלל מה שהכי הטריד אותי זה שבא לי הפוך-חזק-כוס זכוכית-חלב דל שומן-רותח, אבל אני בצום.  מגיעה האחות ממרפאת השד, כדי לחבק ולאחל בהצלחה, ואני שוב בוכה.

מגיע האח הראשי, עם טוש, ועם עד ראשי, כדי לסמן את הצד שצריך לנתח.  הלו?  יש לי אנטנה של 20 ס"מ שיוצאת ממני.   מה לא ברור לכם?  יש למישהו ספק באיזה צד הגידול? אבל לכי תתווכחי.  סימן חץ יפה, ביקשתי גם סמיילי.  אז הוסיף לי.

נפרדתי מהמלוות שלי והובלתי על אלונקה לחדר הניתוח. קצת דיבורי על הא ודא של הרופאים בינם ובין עצמם, את מתחננת לשמיכה כי את קפואה שם ("אין"!), נופל להם משהו על הרצפה , הם מרימים, אבל מכיון שאת קשורה את לא יכולה לראות מה זה ואת רק מקווה שזה לא אחד מהכלים שאיתם אמורים להשתמש כשמנתחים אותך.  המרדים שאל אותי "לאן נוסעים היום?"  ביקשתי לארה"ב אבל אמר שזה רחוק מדי להפעם. 

התעוררתי בחדר התאוששות .

הרמתי את הסדין ועשיתי ספירת מלאי.  הכל בסדר.

פרק 3 - טייס אוטומטי

אי אפשר להעביר דרך מילים כתובות או בעל פה, את התחושה שמודיעים לך שיש לך סרטן.

אני זוכרת את עצמי כל הזמן, בשנים עברו, אומרת לעצמי, שאם חלילה פעם יהיה לי סרטן, אני "מתקתקת" אותו.  קצת ניתוח, קצת הקרנות, אולי קצת כימו אם נצטרך, טיפה חופש מהעבודה, ויאללה, next.

ושלא תבינו אותי לא נכון.  זו כבר פעם שניה שלי...  הפעם הראשונה היתה בגיל 33, סרטן בלוטת התריס.  אבל שם זה באמת היה on the fly.  במקרה, תוך כדי, על הדרך. ניתוח וגמרנו, אז מי זוכר?  אפילו לא הייתי במעקבים אחרי השנה הראשונה.

ופה? פטיש של חמישה קילו שנופל לך בבום על הראש. כשהייתי אצל הרופאה, קיבלתי סמס מחברה שמזמין אותי לחגיגת יומולדת של חברה שלישית.  ואני חושבת לעצמי, רגע!!  מה קורה פה??  איך זה יכול להיות? מה אני עונה לה? והשאלה היותר מטרידה – אני בבית חולים, הודיעו לי הרגע שיש לי גידול סרטני בשד.  שאני צריכה לעבור ניתוח, ולפי הפתולוגיה יחליטו מה המשך הטיפול, האם זה עוד ניתוח, אולי הקרנות , אולי כימו, אולי טיפול הורמונלי. ואני לא בוכה. אני לא צועקת. אני פשוט מסמסת לחברה "אני לא יודעת אם אצליח להגיע ליום ההולדת".

האחות החמודה מזמינה אותי לחדר שלה, מלווה באביזרים לחולת סרטן חדשה שזה הרגע התבשרה על מצבה (כוס מים והרבה טישו), ומתחילה בהרצאות מכאן ועד להודעה חדשה על מה להביא ביום של הניתוח, ואיזה תחתונים חד פעמיים לקנות (תזכורת לכולם – אני לא הולכת ללדת לתינוק, למרות שגם פה יש התכווננות של Happy end), לאיזה תופעות לוואי לשים לב, תוך כדי שואלת אותי כמה ילדים יש לי, בני כמה הם, מה עושה בחיים, איפה גרה, ולא לשכוח להביא תרופות מהבית אם לוקחת (הבלבול בסדר הלוגי של התקשורת בינינו היה במקור, לא נגעתי), איזה קופ"ח אני , ואני בתגובה "תרשמי, תרשמי לי הכל.  אני ממילא לא אזכור כלום למעט כמות הילדים שיש לי והגילאים שלהם".  בתנועה עגולה ויפה שולפת דף עם הנחיות, מסמנת בטוש זוהר כמה שורות נבחרות, מחבקת אותי, ואז, כאילו בשנייה, אני מתפרקת.  ובוכה. ובוכה. וצוחקת. כי מה לעשות, לא כל יום מודיעים לך שיש לך סרטן שד, אז בואי ננסה לחפש גם צדדים מצחיקים לסיפור הזה. ויש.

אני נכנסת לרכב, מתחילה לנסוע הביתה ומתקשרת לאנשים ומספרת להם "גילו לי סרטן שד". ואני שומעת את עצמי אומרת את זה, ואני לא מאמינה.

כי הרי ברור שיש טעות בממוגרפיה (הרביעית באותו חודש), וברור שבביופסיה הם החליפו את הבדיקות שלי עם מישהי אחרת, ובכלל – איך זה יכול להיות שאמרו לי לחכות עשרה ימים לתשובה אבל התאריך שעל הדוח הפתולוגי הוא בערך שבוע אחרי הביופסיה?  אז מן הסתם הם לא הספיקו לגדל את דגימת התאים של חיית המחמד שלי כמו שצריך במעבדות שלהם ובגלל ששיבטו אותה מהר מדי יצאה להם קרציונומה, ואני בכלל תמיד רציתי דג, כי נותנים לו קצת פירורים לאכול ואחרי כמה ימים הוא מת וזהו.  ויש לך שקט (עם דג תמיד יש שקט, אני יודעת..).  אבל בעצם לא, גם דג זו לא אנלוגיה טובה, או כל חיית מים אחרת. אז נשתמש בצב בשביל ההמחשה. אבל לא צב מים.

אבל רגע? מה עושים עכשיו? ומה עם העבודה? יש מחר מצגת ס-ו-פ-ר חשובה ללקוח פוטנציאלי. ואת פותחת את האייפון ומגלה שסוף סוף, היום, בדיוק ב 1/1, נחתם חוזה עם לקוח פוטנציאלי שעבדת על התהליך שלו חודשים רבים, וצריכים אוטוטו להתחיל. והמוח שלך נודד ומזפזפ בין מליון משימות שיש לך, ואת רוצה להספיק את הכל עוד הלילה.  ולא, לא קצבו את חייך ולא אמרו לך כלום שמאיים עליך במיידי, אבל גם לא אמרו לך "שטויות, תתעלמי, הכל בסדר". 

ונכון שהרופאה אמרה לי שהמצב מצוין, ושגיליתי בזמן, ושבואי נחכה לפתולוגיה המלאה, ושעל פניו המצב לא נראה מסוכן במיידי, אז למה היא שולחת אותי לניתוח בטווח של עד שבועיים לכל המאוחר?  ואני לא יכולה לעשות ניתוח "תוך" שבועיים, כי בלי תאריך אמיתי אני לא יודעת לתכנן כלום.  אני בן אדם של ניהול פרוייקטים.  החיים שלי זה תרשים גאנט אחד גדול.  אני "ספונטנית ורגישה" אבל לא עד כדי כך.

עברתי לפעול ב mode של טייס אוטומטי.

כל השבוע לאחר הגילוי עבדתי כמו מטורפת.  כי צריך לסגור קצוות, לחלק משימות, להודיע לכל הלקוחות, לדבר עם הצוות שלי, לחשוב יחד עם הבוסים שלי איך נערכים, לעשות חפיפה, ויש לי לקוחה מחו"ל שהגיעה במיוחד השבוע הזה וצריך לשבת איתה, וכמובן שיש תקלות אצל לקוחות – תקלות קריטיות שמשביתות עבודה וצריך לתת מענה, מיידי, ולנהל את הטיפול בתקלה.  וככה במשך  ימים רצופים..

וצריך גם לדאוג לבית, ולעשות קניות, ולהערך ליום שאחרי הניתוח.  אז נכון שהילדים גדולים, ונכון שלילד יש רשיון ושהוא נייד, אבל אני האמא פה! אני צריכה לדאוג לילדים, לא להפך, לא עכשיו, עוד לא.  אז אין לי זמן לקניות, כי אני עובדת סביב השעון, ועושה הזמנה באינטרנט.  של כמויות. מטורפות. כי אם פתאום גם יכריזו על מלחמה?  ואני בכלל אהיה במיטה, חבושה? מי ידאג לי לקונסרבים? (אחחח, סבתי עליה השלום בטח רוקדת עכשיו במעגלים בקברה מהשליטה שלי בעגה הפולנית).  הרי כל שני וחמישי "ישראל אוטוטו תוקפת", אז אם כבר סרטן, לפחות שתצא לנו גם מוכנות בהיבט הקולינרי מול אויבנו.  אותי,  שום מלחמה לא תתפוס עם מקרר ריק -  לא המלחמה עם איראן ולא זו עם הסרטן.

וצריך גם לעשות בדיקות טרום ניתוח, וצילומים, ולהביא כל מיני אישורים מקופ"ח.  כי גם סרטן לא נותן פטור מבירוקרטיה. נהפוך הוא.  אבל עכשיו זו בירוקרטיה עם הילה. כי כולם הולכים איתך על ביצים, ואם יצא לנו משהו מזה, אז לפחות את הרמת הכתף המלווה בתנועה של  "מה לעשות, זה מה יש, אלו הנהלים", הם עושים עם חיוך קל ועיניים מצועפות (אני פירשתי אותו כ"היא כל כך צעירה, חבל עליה" או משהו דומה, אבל יכול להיות שלפקידה היתה סתם שעורה בעין).  וכמו שאצל רופאים המונח "וירוס" פותר כל בעיה שהם לא מצליחים  או לא מתאמצים לאבחן, כך אצל המזכירות במרפאה, המונח "הרופא המחוזי" פותר כל התלבטות.  הן לחצו פעמיים על ה enter במקלדת ולא קפץ להן המסך הנכון? יאללה, נחכה לאישור של הרופא המחוזי.  ביקשת הפנייה למשהו שהוא טיפונת לא סטנדרטי? יאללה, נחכה לאישור של הרופא המחוזי. העזת להיות חברת קופ"ח "כללית" ולתכנן לעבור את כל הטיפולים ב"איכילוב"? פה כבר צריך לכנס ועדה. בראשות הרופא המחוזי כמובן. אז בין לבין שאר המטלות שלי אני גם מחכה. ולא לגודו.

וצריך גם לבכות. כי גם לטייס אוטומטי לפעמים יש קריסת מערכות.  אבל אין לי זמן לבכות. ואני כל כך רוצה רגע לעצור, ליומיים, את כל מרוץ השדים הזה, ולשבת ולרחם על עצמי ולגמור עם זה.  יומיים מרוכזים של רחמים עצמיים, ולהמשיך הלאה.  להתחיל להלחם, כי זה קרב.  זה באמת קרב על החיים שלך, גם אם אף אחד לא קצב אותם.  אבל אם לא תזוזי ולא תטפלי בזה, והרופאים לא מוכנים לחכות, אז המצב יהיה יותר גרוע.  אבל אין לי זמן לעצור.  אז אני בוכה ברכב. בין לבין, כשאני עושה טלפונים. אבל זה ממש לא אותו דבר.  ואני מרגישה שאם אני לא אלך לים ואצרח "למה???  לעזעזל, למה???" , זה לא ישתחרר החוצה.  אבל אני עייפה כל כך, וקר לי, וסופה בחוץ. וסופה בפנים אצלי בראש ובלב.

פרק 2 - עשרת ימי תשובה

לפי המקורות: עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, המתחילים בראש השנה ומסתיימים ביום הכיפורים.

לפי איכילוב: הזמן שלוקח לקבל תשובה של ביופסיה (במונחי ימי עבודה בלבד, כמובן)

אני מניחה שכולכם חוויתם זמני המתנה כאלו ואחרים, בין אם זו המתנה לתשובות של מבחן, המתנה לתוצאות ראיון עבודה, המתנה למונית, המתנה לטכנאי כבלים (אגב, במקרה של הטכנאי מומלץ להתייחס לזה לא כאל המתנה. אלא כאל אורח חיים, כמו דיאטה) ומה לא.

ההבדל הגדול הוא שבזמני ההמתנה שתארתי לעיל, בין אם הם קצרים מאד ובין אם ממושכים יותר, החיים הסטנדרטיים נמשכים.  עם יותר עצבים, פחות עצבים, אבל את מתפקדת.

המתנה לתשובות של ביופסיה נראית כאילו הזמן עמד מלכת. 

·         את משוכנעת שמישהו הפך את השנה למעוברת ושהתווספו שבתות וחגים.  נכון, שהילדים שלך בבית ספר בשבתות החדשות הללו,  אבל זה רק בגלל שהם משקיענים

·         כל יממה נמשכת בכפולות של 24 שעות

·         כמות הטלפונים/סמסים שאת מקבלת עם השאלה "נו?  יש תשובה?" מעוררת בך חשק להפוך ליצור גלמוד או לחילופין להתפלל לקריסת מערכות של חברת הסלולר

·         את מנסה לדבוק באותם אנשים שאומרים לך "אויש, נו זה בטח כלום.  הם בודקים רק ליתר בטחון" ואז את מתקשרת אליהם מיוזמתך ושואלת אותם מתי נראה להם שתהיה תשובה (ופה זה דווקא השלב שאת מקווה שהשביתה בחברת הסלולר  -  תסתיים)

·          את מרעיבה את עצמך או לחילופין טוחנת כל דבר שזז (בו זמנית, באותו יום.  תאמינו לי – זה אפשרי)

·         את הולכת לרופא שלך, כל יום, באותה שעה , ושואלת אותו "אולי יש לך קשרים?"

·         את הולכת לרופא שלך, כל יום, באותה שעה, ושואלת אותו "מה נראה לך? זה תקין או לא?"

·         את הולכת לרופא שלך, כל יום, באותה שעה.  והוא כבר לא מקבל אותך כי את משגעת אותו.

·         את בוכה (כי את בטוחה שיודיעו לך שנשארה לך שעה לחיות, כולל זמן הנסיעה לרופאה שתמסור לך את התשובה) ואחרי שניה את גם צוחקת (כי נזכרת בבדיחת בזוקה <ורוד כבר אמרנו?> וגם כי מדובר בעשרת הימים היותר רגועים ויציבים בחייך).

כמו שאמרתי בפרק המבוא , את התשובה הייתי אמורה לקבל באחד בינואר.  התלבטתי והחלטתי שהשנה לא הולכים למסיבת סילבסטר (גם לא הוזמנתי לאחת שווה, אבל זה מסתדר לי עם סיפור המסגרת) אלא הולכת לישון מוקדם וקמה רעננה לקראת השנה החדשה והבשורות הטובות.

קמתי, התלבשתי, התכוננתי (לפקקים) ונסעתי. לבד.  טעות! חברים!  אם שותים לא נוהגים.  ככה גם במקרה הזה.  ולא בגלל ששתיתי (זה לא נחשב: הפוך, חזק, כוס זכוכית, חלב דל שומן, סוכרזית אחת, ושיהיה רותח רק כדי שאוכל לחכות עד שהוא מתקרר... זה אמנם נשמע כמו איל שני מרייר על עגבניה, אבל אפשר לנהוג ככה)  אם נוסעים לקבל תוצאות של ביופסיה, לא נוהגים.  אי אפשר! הבטן מתהפכת, הדופק עולה לך, וברקע הרדיו בוחר לשים שירים שמזכירים לך את יום הזכרון, ואת אומרת – תתכוני מעכשיו ותעבדי על ה play list.

שולחים אותך לאחות להדפיס את התוצאות של הבדיקה, את מושיטה יד והיא לא נותנת לך את הדף בתואנה של "אני לא רוצה שזה יתקמט, אני אכניס את זה לתיק שלך אצל הרופאה".  התיק בכלל היה אצלי! אבל לא הייתי בעמדת התגוננות כי מה לעשות, ככה זה אצלי - כשהדופק על טורבו, ה IQ נכנס לרוורס.

היתה לי תיאוריה שלמה על כך שאם אני נכנסת לבד לחדר,  והרופאה שואלת אותי "מה, באת לבד?" אז אני אבין (לבד) שהמצב לא משהו...

נכנסתי לרופאה, יושבות שם שתיים, והכירורגית אומרת לי בנעימים "בוקר טוב, מה שלומך?". 

יש!!!!  היא לא שאלה אותי אם באתי לבד.  הכל טוב!

ואז האחות נכנסת, ושמה לי יד על הכתף....

יצאנו משם, והפעם כבר לא הייתי לבד, אלא אני והקרציונומה, חיית המחמד שלי.

פרק 1 - מבוא ומילון מונחים

היי, זהו החלטתי, גם אני רוצה לכתוב.  אז ככה, אני אורית, בת 40.5, מנהלת פרויקטים פיננסיים בחברת ייעוץ,  ויש לי סרטן שד.

ב  1/1/12 חזרו תוצאות הביופסיה, ואכן, יש לי סרטן.  לא יאומן, רבעון של ממש!  חיכיתי עם הכתיבה עד כמה ימים אחרי האחד באפריל, כדי שמי שיקרא לא יחשוב שזו מתיחה.  מצד שני – מי ימציא לעצמו כזה תענוג?

אני מראש מיידעת כי הומור, לעיתים ציני ושחור, היו כלי התמודדות בחיי, עם המון מצבים.  גם מעל קברו של אבי ז"ל התנצלתי מראש, שאם אחזור לצחוק מהר מדי, שיקבל זאת בהבנה.  היות ולא שמעתי ממנו מאז – אני מניחה שזה בסדר.

הפרק הזה מוקדש לכמה מהמושגים החדשים בחיי. 

חיית המחמד. הסרטן שגידלתי בתוכי.  כשהיינו ילדים שאלו אותנו תמיד "איך עושה חתול?", "איך עושה כלב?".  שאלו אתכם פעם "איך עושה סרטן?".  אז שזהו, שהוא לא עושה קולות,  לפחות לא כאלו שאני מכירה.  הבדל נוסף הוא, שלכלב אתה נקשר.  מחיית המחמד שלי אני רוצה להפטר, כמה שיותר מהר.

קרציונומה.  כמו לכל חיית מחמד, גם לשלי יש גזעים.   אני גידלתי קרציונומה.  בפעם הבאה שמישהו יגיד לי "אוף, את כזו קרצי(יונומ)ה", כנראה שאצטרך להודות, כי ראו את זה גם בממוגרפיה.

ורוד.  בייבי, פוקסיה, בזוקה, עתיק. הכל הולך. המשמעות: אופטימיות.  תמיד רציתי לסדר את ארון הבגדים שלי לפי צבעים, כמו ההיא ב"מעושרות".  הבת שלי אמרה שאצלי זה הכי קל, ממילא לובשת רק שחור ואפור.  אז נכון שלא מעיזה עדיין ללבוש ורוד, אבל ההסתכלות נהייתה כזו. ומי שמכיר אותי מקרוב יודע שההתחלה של התהליך היתה נראית לי שחור, מהסוג הכהה.

מה יצא לנו מזה.  אם סרטן, אז חצי הכוס המלאה.  או כמו שאמרתי לקראת הפסח הנוכחי "שאני אשפשף?!".  זה הזמן לקחת את חיית המחמד שלך ולקחת אותה לטיול, בתקווה שהיא תתחבב על בעלי המקום. לדוגמת:   אתם מכירים את מגיפת הקופונים שאת חלקם הלא מועט אתה רוכש ולא מצליח לממש בזמן ואז נתקע איתו לנצח? זו אני.  לא עוד! לי יש סרטן! מייל זריז למנפיק הקופונים המסתיים במשפט "אצרף כל אישור רפואי שיידרש" גורר אחריו זיכוי מיידי.  והילדים?  תמימים? ממש לא! הקטנה לא עשתה שיעורים? נו בטח, כי הלכה עם אמא לבדיקות (ישבתי לבד כמו כלב אצל הרופא, אבל אכפת לה?).  הגדול קיבל דוח תנועה? מה הבעיה? שולף מהתיק את המרשם של אמא "הלכתי להביא את התרופה לאמא שלי, יש לה סרטן".  והוא באמת הלך להביא לי, אבל גם באמת חנה בכחול לבן.  איזה פקח רחום וחמוד.

שחזור. מסתבר שלא רק קבצים משחזרים.  למזלי אצלי לא היה צורך בקלטת חיצונית.

המרתף.  שם חיי מנוהלים בחודשים האחרונים.  ולא, לא קניתי בית חדש עם מערכת קולנוע ביתי.  אני מדברת על קומה מינוס 2 באיכילוב.  מצד אחד – חדרי ניתוחי יום שהכניסה אליהם (בהליכה, עירנית, מבועתת) מזכירים לך את הכניסה לפתולוגיה רק בעודך בחיים.  מצד שני, מכון הרדיותרפיה.  שם מקרינים את סרט חייך (סליחה, שדייך). נראה כמו סינמה סיטי, מלא אולמות הקרנה, אבל אין פופקורן ואין מבצעים של כרטיסי אשראי.  לפחות יש הנחה בחניון למנויים. 

גמאני. ה-מקום היחיד שנותן לך דרור לפחדים, מחשבות, נתינה, קבלה, צחוק, הכלה, קיטורים, חיבוק ותמיכה.  זו הזדמנות מעולה לומר תודה לחברותיי הוורודות למאבק, בקבוצה שלנו "גם אני חליתי בסרטן שד", שבלעדיכן זה לא היה אותו דבר.

המלאכית. האשה שהוציאה אותי מחושך לאור.  חנה, אני אוהבת אותך.

חג פסח שמח...:-)  אורית.