אחרי לילות
בלי שינה, המתנה מורטת עצבים, הפעלת קשרים, ניתוק קשרים, בכי, מתח, עצבים, והרבה חוסר
ודאות, יש לי תאריך לניתוח. יום ראשון, ה
15 בינואר 2012.
הודעתי
בעבודה שאני יוצאת לחופשה של כמה ימים לפני הניתוח, כדי לנסות לארגן את חדר
הארונות, את המחשבות, את הפחדים, את עצמי, וסתם לרבוץ ולאגור כוחות. אבל אם זו ההגדרה של חופשה - אני מוותרת. אחכה
לאיזה קופון אטרקטיבי במקום. ביליתי בריצה מרופא לרופאה, ממעבדה למכון, והשקעתי
את מיטב כספי ברגיעון החדש שלי, ה second opinion. ותודו שבאנגלית זה נשמע יותר טוב, או לפחות מצדיק את המחיר. כי אני מדברת אתכם על 4 ספרות לכל חוות דעת
שכזו. אז היו שתיים לרופא ריאות (כי גם שם
חשבו שמתפתחת לה איזו פינת חי), שהגדיר את עצמו "אני נורא עמוס, אז או שתגיעי אלי לירושלים,
או שאקבל אותך במחלקה שלי בבית
חולים. כביקור פרטי כמובן" , ואחת
לקרציונומה, ועל הפרק גם (אולי) אבחון גנטי מורחב. ומי סופר את כל טפסי ה 17 שהונפקו לי בתשלום על
כל הבדיקות שעברתי עד שקיבלתי חותמת רשמית
של "חולה אונקולוגית". או כמו
שאמר רופא המשפחה שלי "את לא תמותי מסרטן, אלא מרעב. כי לא ישאר לך כסף לאוכל". אז חברים, בלי לפגוע בזכויות היוצרים של אף בנק
בישראל, מציעה לכם לפתוח "דן לסרטן". תכנית חסכון שאמנם התשואות שלה לא
משהו, אבל תמיד צריך שיהיה בבית, לא עליכם (כי לי כבר יש), לכל צרה שלא תבוא. וברקע, אני בוכה. כל הזמן.
שריקת
הסיום של ההכנות לניתוח היתה מה שנקרא "טרום ניתוח". רק אף אחד לא אמר לי שמדובר ב"יום טרום
ניתוח". אחרת הייתי חונה בחוץ, עם הפנגו שלי, ולא ממשכנת עוד ילד בשביל
החניון באיכילוב. מצד שני, במונחים החדשים של חיי, ממש יום כיף,
כי סוף סוף משהו לא כואב, לא פולשני, לא דוקרים אותך, לא חופרים בך, לא מבטיחים לך
לשווא שעם ההרדמה המקומית לא תרגישי כלום, את לא מפחדת, תענוג אמיתי. והכי חשוב - את
לבושה, לגמרי. לקחו ממני את כל האישורים, מכתבים, צילומים, שלחו אותי כלאחר כבוד למרתף,
ל"טרום הרדמה". מדדו לי פה, מדדו לי שם, כמה שאלות של האחות
האחראית, שקלו אותי (ממש טיפת חלב, של זקנים)
ושלחו אותי לרופאה המרדימה, ששוב חזרה על חלק מהשאלות, כולל זה ששאלה אותי
כמה שוקלת, ואמרתי לה x+2 (בחיים, אבל בחיים, לא
תוציאו ממני כמה שווה X !!), בעוד
היא אומרת לי שהיא מעולם לא שמעה על בחורה שמוסיפה לעצמה במשקל. אמרתי לה "דוקטור, זה בשביל שלא תחשבי
שאני איזו פצצת-על ותתקמצני עם חומר ההרדמה. שימי, שימי לי הרבה". וברקע, אני בוכה, כל הזמן.
את הימים
בין טרום הניתוח לניתוח עצמו עברתי בחרדות של ממש, לא מהניתוח אלא מהתהליך שאמור
היה להיות בבוקר הניתוח, בעודך בצום, ערה וללא שום אלחוש. הסימון.
כי מסתבר שלא רק מחירים צריך לסמן, אלא גם גידולים. לבושה במכנסי טרנינג ובחולצה מכופתרת במצוות
האחיות "שיהיה לך נוח אחר כך" (מישהו נתן לי כמה שקלים בכניסה לבית חולים, זה
קשור??), מלווה בשתי נשים יקרות לי ביותר ובדופק מהיר בטירוף, המתנתי ליד חדר הסימון. בלעתי כדור הרגעה והתפללתי שהרופאה המרדימה באמת
יודעת מה שהיא אומרת כשאמרה לי שזה לא יתנגש עם ההרדמה המלאה של הניתוח. אחסוך
מכם את התיאורים הפלסטיים של מה שקרה שם בפנים, אבל התוצאה היתה שכשפתחתי את הדלת, שתי המלוות
שלי כמעט נפלו פנימה (הן פשוט עמדו דבוקות לדלת כדי לנסות ולשמוע מה קורה בפנים)
ואני יצאתי עם אנטנה של כמה סנטימטרים תקועה לי בציץ שמאל שלי, ובחיי שקלטו משם גלגל"צ
(יהיו שיגידו שזה היה מתחנת האחיות אבל אני אכחיש). אז עם
כל הכבוד לסער או איך שקוראים לו באח הגדול, ההוא שבנה לעצמו אנטנה מפרינגלס, גם לי
מגיע קצת רייטינג (כמו שאתם שמים לב, גם אני לא ראיתי האח הגדול, אבל מעורה בכל
הפרטים). אני קצת מטושטשת, מהכדור, אז כבר לא בוכה.
שלחו
אותי ואת המלוות למרתף. הניתוח שלי היה
השני באותו בוקר. מלבישים אותי בחלוק של
חדר ניתוח, כובע, נעליים (ממש כמו במפעל של במבה) ושוב, מדידות, ויש לי לחץ דם מטורף. נו באמת, מה אתם מתרגשים אני שואלת את האח? אתם הולכים לנתח אותי. מה ציפיתם?
רגיעה מוחלטת? וברקע, המלוות מנסות
לדבר על הא ועל דא, ואני בשלי. מה יהיה
ומה יהיה, ואם לא ירדימו אותי מספיק, ואם אתעורר באמצע, ואם יכאב לי. והרופא נכנס ושומע שאני מקוררת ומתחיל לנבוח
ש"אי אפשר ככה לנתח. אני לא מנתח
אותה או שתתנו לה אנטיביוטיקה דרך הווריד".
ואני חושבת לעצמי שהרי הם לא ישלחו אותי הביתה עם האנטנה בלי לנתח, נכון? ובכלל מה שהכי הטריד אותי זה שבא לי הפוך-חזק-כוס
זכוכית-חלב דל שומן-רותח, אבל אני בצום.
מגיעה האחות ממרפאת השד, כדי לחבק ולאחל בהצלחה, ואני שוב בוכה.
מגיע האח
הראשי, עם טוש, ועם עד ראשי, כדי לסמן את הצד שצריך לנתח. הלו? יש
לי אנטנה של 20 ס"מ שיוצאת ממני. מה
לא ברור לכם? יש למישהו ספק באיזה צד
הגידול? אבל לכי תתווכחי. סימן חץ יפה,
ביקשתי גם סמיילי. אז הוסיף לי.
נפרדתי
מהמלוות שלי והובלתי על אלונקה לחדר הניתוח. קצת דיבורי על הא ודא של הרופאים בינם
ובין עצמם, את מתחננת לשמיכה כי את קפואה שם ("אין"!), נופל להם משהו על
הרצפה , הם מרימים, אבל מכיון שאת קשורה את לא יכולה לראות מה זה ואת רק מקווה שזה
לא אחד מהכלים שאיתם אמורים להשתמש כשמנתחים אותך. המרדים שאל אותי "לאן נוסעים
היום?" ביקשתי לארה"ב אבל אמר
שזה רחוק מדי להפעם.
התעוררתי
בחדר התאוששות .
הרמתי את
הסדין ועשיתי ספירת מלאי. הכל בסדר.
אהובה שלי, מדהימה!
השבמחקשנונה, בעלת חוש הומור, רגישה...
בדיוק מה שצריך לתכנית היכרויות.... אז איך ציפית שזה ידלג עליך...?
הטובות לטייס...לא דיברת על טייס אוטומטי...?
צחקתי...בכיתי...הזדהיתי...
ורציתי לנשק אותך, ללטף ולומר לך שזה עובר...
מצחיק...
מאיפה אני יודעת שזה עובר....??!!
אוהבת אותך,
יפה