פרק 13 – חרציצי חרציצים

ספירת מלאי מהירה העלתה כי בחודשים האחרונים היו לנו מבחר ממוגרפיות, שלוש בדיקות סי.טי, ניתוח אחד, 30 הקרנות, קצת אשפוזים, מאות ימי מחלה, מלאכית אחת, כמה אכזבות, חברות חדשות, הרבה הפתעות לטובה, לא מעט צחוקים - בעיקר הומור שחור, קצת כדורי הרגעה,  והמון , אבל ממש המון דמעות.  אבל מי סופר.

ומה עכשיו?  אני, שהייתי אתרוג קטן עטוף בדאגה וטיפול יומיומי, חזרתי לעצמאות שלי, לשליטה על חיי.  ואיזה כיף לחיות!  קצת מעליב שהעולם הסתדר בלעדיי בחודשים האלו, כי את מיטב תשומת הלב העדפתי לתת דווקא לרופאים ולאו דווקא לעניינים שוליים ובלתי מהותיים כמו פרנסה או לקוחות,  או לישיבה חסרת מעש בבתי קפה,  או לויכוחים קולניים עם נותני שירות כאלו ואחרים, אבל זה מה שאני עושה עכשיו.

מה שפעם היה נראה טרוויאלי ומובן מאליו כמו סתם ללכת לסדנת בישול של חרציצי חרציצים הפך להיות עוד "וי" במערכה החדשה.  כי אני עושה שינוי.  אני רוצה אותי בחזרה, ויפה שעה אחת קודם. 

אפילו הרכב שלי הופתע שנסענו לתל אביב, סתם להצגה.  האמת, שמכורח ההרגל חניתי בחניון של איכילוב, אבל לשם שינוי לא הראיתי את הציצים שלי לאף רופא באותו יום אלא הלכתי לקאמרי.  בינינו, ההצגה לא היתה משהו, אבל מצד שני זה לא כאב ולא הפחיד.  מסתבר שיש חיים מחוץ לאיכילוב.  זה מזכיר לי, שכשהייתי לפני כמה שנים באילת עם הבן שלי (היה אז בן 3), סירב לצאת מהמלון כי חשב שאילת זה המלון.  בהקבלה זריזה, המרתף זה בעצם המצפה התת ימי.

ומה עכשיו?  ממשיכים כאילו כלום?  מה אומרים למי שטוען ש"אבל היה לך סרטן! עכשיו אין לך"  תוך כדי שמדגיש בצרחה את המילה "היה" אבל לוחש בפחד את המילה "סרטן"?  היה לי?  רגע...  עכשיו אני בעצם קולטת שהיה לי סרטן.

לא מחלה נוראה, לא מחלה קשה, לא המחלה (בה"א הידיעה), לא את המחלה ההיא.  ס-ר-ט-ן.  חברים, face it.  זה לא פוסח על אף אחד.  אין חיסון.

אבל אני לא רוצה אותו שוב פעם לידי.  אני רוצה לחיות.  אני רוצה להנות.  אני רוצה להתעסק בשטויות.  אני לא רוצה חניונים בהנחה,  ואני לא רוצה ועדות רפואיות ואני לא רוצה שיכאיבו לי.  אבל הוא לא שואל אותי, והוא לא שאל אותי, אבל אני עושה עכשיו את הכל כדי שלא יחזור.  לפחות כל מה שתלוי בי.

אז אוכלת חרציצים. בעיקר חרציצי חרציצים.  לפחות כל עוד לא אמצא מחקר חדש שגם חרציצים מסרטנים.  כי גם זה בטח יקרה.  כמו שהיה מי שאמר שתפוזים מסרטנים.  אז אמר.  והבלנדר החדש שקניתי לי לפני כמה שנים יצא לו מהבוידעם הפולני ועומד לו בגאוות יחידה בעוד אני ממלאה אותו במבחר ירוקים וטוחנת.  ושותה.  ומקווה.  ומתפללת. ומאמינה. ובעיקר מקללת.  כי זה דוחה.

והכי מוזר לי שאני מתרגשת מכל דבר "שגרתי" כמו ילדה קטנה.  הלכתי לסדנת אפיית לחם (שאור כמובן.  בריאות וחרציצים כבר אמרנו?) – צחקתי כמו שלא צחקתי חודשים.  נרשמתי לסדנת בישול בריא (חרציצים.  פעם שלישית גלידה.  אבל מקשיו.  בלי חלב פרה, כי גם זה.... מסרטן!!) – יצאתי משם בקריאה "איזה כיף לחיות".  נסעתי לחופש אחרי ההקרנות, מיציתי אותו עד תום.  נסעתי לחופשה בברצלונה – נהניתי כמו שלא נהניתי מימיי.  ושלא תבינו לא נכון.  ראיתי עולם, חוויתי, טעמתי, ניסיתי.  הפעם זה היה שונה.  זה היה ב-ש-ב-י-ל-י, בשביל הנצחון שלי.  אני נשמתי חיים!

אני מקדישה את הפרק הזה לכל חברותיי האמיצות, הלוחמות, אלו שמישירות מבט בעיניים ולא מוותרות, שחיבקו אותי, שצחקו איתי, שבכו איתי, שהיו שם בשבילי לאורך כל הדרך.   ולזכרן של אלו שנלחמו, עד השניה האחרונה.

פרק 12 - תמרחי תמרחי

מי שחשב שתכנון טיל או לווין הוא ענין ברומו של עולם, לא ראה תכנון הקרנה מהי.  עזבו אתכם מחץ, לביא, עמוס או שאר שמות מסוקסים.  קרצינומה בחלל, זה העתיד.  במרתף, יושבים מיטב המוחות ועסוקים בפרויקט של השנה. סוללה של רופאים, טכנאים, מהנדסים, פיזיקאים, מזכירות, עו"ס ועוד עמלים על סרט הגמר שלהם, ושכמעט גמר אותי, "ציץ2".  אני לא אתפלא אם מאחד המסדרונות יצוץ לי החמוד של הלקשורי מארץ נהדרת, כי ככה זה בערך מתנהל שם. 

קבלת הפנים במחלקת הרדיותרפיה נעימה להפליא.  כסאות, מוזיקה, מזכירות חינניות. דלת עם מתקן קורא כרטיסים, שהיום כשאני כבר מנוסה היטב, מעבירה בו את הכרטיס שלי בקלילות, שומעת "ביפ" ונכנסת פנימה, למעט הפעם שהעברתי שם את הארומה-קארד שלי וכלום לא קרה.  לא "ביפ" ולא הפוך-חזק-כוס זכוכית-חלב דל שומן-סוכרזית אחת ושיהיה רותח.

ומעבר לדלת, חיים שלמים.  לי המקום מזכיר מעין עיר נמלים, מסדרון ארוך מאד, מלא עמדות מאוישות בטכנאיות חביבות ומסבירות פנים.  ממש געגועים לטוסקנה, כי התיאור הזה זהה למה שכתוב בספר שקניתי לקראת טיול שעשיתי לאיטליה לגבי הזקנות בכפר מסוים.  מבטיחים ומקיימים אותן שם חביבות ומאירות פנים.   רק שבטוסקנה זה מגיע עם פסטה משובחת וליטרים של קיאנטי, ואילו במרתף זה מגיע עם מה שאני סוחבת איתי בתיק, ולרוב מדובר בחטיף אנרג'י מעוך וחצי ליטר מים מינרליים (ראו הערת שולים).

הערת שוליים:  סרטן טוב לעור הפנים (כמובן אם לא מדובר במלנומה).  מאז שהתחלתי טיפולים אני שותה ושותה כגמל היודע שעומד ללכת לאיבוד במדבר, שנה לפני הסרטן הזה הפסקתי לחלוטין לעשן (לא מבחירה חלילה אלא מחשד לסרטן אחד, רחמנא לצלן) ובמרתף אין שמש.  התוצאות כמעט כמו אצל רונית רפאל, רק בחינם.  אפרופו חינם, סרטן זה גם חסכוני.  בהתחלה את כל כך בדכאון שלא בא לך כלום.  לא בא לך לצאת ולא בא לך לקנות ולא בא לך לאכול.  אז יוצא שאת חוסכת.  ובפועל זה חסכוני רק בפוטנציה כי ממילא כל כמה חודשים את שוברת את תכנית החסכון הזו ותורמת אותה לעוד רופא פרטי. 

הטיפול הרדיותרפי מתחיל במשחקי what-if, או במילים אחרות – סימולציה.  נכנסתי לאחר כבוד לחדר הסימולציה שזהו בעצם אולם ה VIP של מכון הקרינה.  לפני שהספקתי להבין מי נגד מי הגיחה מולי טכנאית עם מצלמת סטילס שקנתה באיזה קופון וצילמה אותי בתמונת תקריב.  מזל שלא ביקשה ממני להסתובב לצד ולהצטלם כי אחרת עוד הייתי מרגישה שעלי להודות ברצח שלא ביצעתי.  לימים הסתבר לי שמדובר בעוד אמצעי אבטחה לוודא שאת מקבלת את הטיפול שלך ולא חלילה של מישהו אחר.  תהיתי האם הסרטן של השכן שווה יותר, אבל כנראה שאין דברים כאלו.  שבי בשקט ותסתפקי במה שיש לך.   הסימולציה מטרתה צילומים טרום הקרנות על מנת לתכנן את כמות הקרינה ואת האזור המוקרן וזאת על מנת לצמצם עד כמה שאפשר פגיעה באיברים חיוניים.  או כמו שאמרו לי בסיום הסימולציה "הלב שלך קרוב מדי למיטת הגידול.  את צעירה.  צריך לשמור לך על הלב ולכן נעשה לך הקרנות מיוחדות".  תאמינו לי, הסרטן הזה בא לי טוב.  אני צעירה!  רשמית!  הכינו לי BOOK  של הציץ בזוויות שונות, עשו לי כמה קעקועים שהכתירו אותי בבית כ"איזה אמא קולית את" ושלחו אותי הביתה לקראת השלב הבא, שלב ה SETUP.

במהלך שבועיים, מיטב המהנדסים והפיזיקאים ישבו במרתף והכינו את תכנית העבודה של ההקרנות שלי.  התוצאה – שבלונה מכוערת מחומר מתכתי שמדמה את האזור שהיה נגוע בסרטן ושאותו יש להקרין בצורה ממוקדת, ובהמשך הקרנות נרחבות יותר.  לחיית המחמד שלי יש מזל גדול שלא היתה באיזו "שבת אימוץ".  אם לשפוט לפי השבלונה, מדובר בחייה חסרת פרופורציה לחלוטין.  אין ספק שלא הייתי לוקחת אותה הביתה.  אבל כנראה שיש דברים שלא תלויים רק בי, כי עובדה שחיינו נקשרו זו בשל זו.

שלב ה SETUP זו בעצם חזרה גנראלית, אבל ללא תלבושות.  הכל אותו דבר, רק לא באמת לוחצים על הכפתור.  שעתיים פקק-רבע שעה לחפש חניה בחניון-ביפ בקורא הכרטיסים-שעתיים איחור "כי יש היום מקרה דחוף/תקלה/אין הסבר אמיתי"-הקרנה.  בשלב הזה למעשה עושים כיון אחרון של המכשירים לקראת הקרנת הבכורה.  הפתעה!  המכונה מכוילת כיאות, ולאחר הרבה לבטים של הרופאה הוחלט שבאותו יום אני מתחילה הקרנות.  אז כן, זה היה סוג של ריגוש, ולא – הצמרמורת היתה לא מהתרגשות אלא מהידיים הקפואות של הטכנאית. 

הטכנאית:  "למה מרחת קרם גוף?  את לא יודעת שאסור לפני הקרנות"?

אני: "לא ידעתי שיש היום הקרנה,  זה היה אמור להיות רק SETUP"

הטכנאית: "תנגבי, תנגבי"

אני: "אבל זה של ויקטוריה סיקרטס.  חבל, ריח נעים".

הטכנאית: "של מי"?

אני: "לא משנה".

שש דקות של כיוון, שלוש דקות נטו של הקרנה ואני בחוץ.  נשארו רק עוד 29 טיפולים.

ההקרנות שלי היו הקרנות מסוג ABC, הקרנות תחת נשימות.  ימים שלמים הסתובבתי בתחושה שמישהו המציא את השם הזה, כי זה היה נראה לי כמו שליפה מהמותן, רק כדי שיהיה שם.  מצד שני,  אם כבר סתמו לי את האף, דחפו לי צינורות לפה ואמרו לי להחזיק את הנשימה מספר פעמים, ובכל פעם  "כמה שאפשר, אבל לפחות 20 שניות, תסתכלי על המסך מולך", אז מן הסתם שיהיה לי קצת כבוד למאורע. ואיך אפשר כבוד בלי שם?  אז האמת שאני הייתי מלאת יראת כבוד למאורע לא בגלל השם, אלא בגלל הכפתור שאולצתי להחזיק כל הזמן ביד כדי ש"אם יקרה לך משהו, תעזבי".  חשבתי לעצמי, האם כשבן אדם מתעלף או מת כתוצאה מהקרנות, היד נעשית נוקשה או רפויה מאד?  האם הכפתור הזה לא יישמט לי מהיד באופן אוטומטי?  מרוב לחץ החזקתי כל כך חזק.  גם כשצעקו לי בבקרה "אורית, סיימנו".  אצלנו בפולניה לא לוקחים סיכונים.  אז החזקתי את הכפתור, וגם את הנשימה.  שיהיה.  אגב, מסתבר ש ABC זה לא סתם גיבוב של אותיות אלא Active Breath Coordinator.

ועוד יום, ועוד יום, ומתחילים להרגיש את תופעות הלוואי.  עייפות מטורפת, שלא ניתנת לתיאור בכלל, וכוויות, וכאבים, ודקירות בלב.  אז אומרים לך "תמרחי תמרחי ואיך שאת מגיעה הביתה תאווררי תאווררי", אז מרחתי, איווררתי, ובעיקר ישנתי.

ולמחרת, שוב. 

וגם ביום שאחרי.

וככה במשך 30 ימים, לא כולל שישי, שבת, וחגי ישראל (ממש כמו בסלקום).

פרק 11 - תלוי את מי שואלים

טלפון מהוסס אחד, עוד כמה הודעות בפייסבוק, ויאללה, מרימות את הכפפה.  כמה בנות מחליטות להפגש.  זה מתחיל כמובן משתיים שרצו, וחברה שמביאה חברה, ויום שלם של תכתובות על איפה ולאן, וזאת רוצה א' והשנייה רוצה ב', ובסוף נפלה החלטה.  פאב אפלולי ואהוב עלי במיוחד.  

אז מתלבטים בין סלט "בריאות" (למה,  מישהו חולה פה?) וצ'יפס , או רק צ'יפס, אבל הוחלט על סלט, ולחלוק. והלב בכלל רוצה פחמימות, אבל הבטן אומרת חכי חכי , יש לך עוד טיפול הורמונלי בדרך.  לפי השמועות, הטיפול מדכא סרטן אבל משמח צמיגים. תתאפקי.  לא רוצה!  אבל ברור שהתאפקתי.  קצת.  לא הזמנתי פחמימות. אבל לשכנה ממול היה צ'יפס.  אז אני רק טעמתי.  גם ממנה.

בכלל, כל הנושא של הטיפול ההורמונלי הזה די מעורר פלצות.  מצד אחד, סטטיסטיקות שלמות על כמה זה חשוב, כי מתברר שהסרטן שלי ניזון מאסטרוגן שאני מייצרת, וכמו שאמרו טובי הרופאים בפוסט הקודם "אני צעירה עם ראש גדול".  אז הראש לא קשור, אבל הצעירה דווקא כן.  וכדי שאני לא אאכיל בעצמי את הגידול של עצמי (אחח, פרויד, איפה אתה כשצריך אותך) אקבל כדורים שאמורים למנוע מהאסטרוגן להקשר לתאי הסרטן, שלא לומר להתאהב בהם, או בקיצור – המטרה היא להרעיב את החיה. שזה קצת אכזרי, אבל לאור ההתנהגות של החיה בחודשים האחרונים, היא די הביאה את זה על עצמה.    אבל, אליה וקוץ בה.  אז נכון שסטטיסטית הכדורים האלו אמורים להקטין את הסיכוי להישנות המחלה, מצד שני, נראה לי שמרוב תופעות הלוואי המובטחות בעלון של התרופה, הסרטן לא יספיק לחזור...  או לחילופין – יבין לאן חזר, ויברח על נפשו. וכשחושבים על זה, זה גם פתרון לא רע.  רק שאני אשאר לבד, בחושך.  אבל עדיף ככה.  אגב, אחת מתופעות הלוואי של התרופה הינו סיכוי להתפתחות סרטן במקום אחר בגוף, אבל על מנת להרגיע אותנו ההורמונליות, הוא מוגדר "סרטן קל לטיפול".  תודו שזה מעודד. 

ויש גם נושא של אלכוהול.  אבל לא לכולנו מותר.  אז קולה זירו. ובירה... כי האונקולוגית אמרה שמותר "במידה", ואפילו קצת פחות מזה.  אז לקחת? לא לקחת? טוב, נו יאללה.  כי  קורונה זה במידה.  ועם פלח לימון זה אפילו במידה המדויקת.  ותוך כדי התלבטות, התפתח דיון בנושא מיץ חמוציות.  שנים אנחנו שותות את זה להקלה במקרים של דלקות בדרכי השתן, והופה – מחקר חדש,   זה מסרטן.  נו שוין.  אז גם את זה לא נשתה יותר. 

ועל דיאודורנטים רגילים, כאלו שמכילים אלומיניום, בכלל אסור לדבר יותר.  או שמותר.  תלוי איזה מאמר את קוראת ומתי.

ומה עם מוצרי סויה?  מצד אחד, במזרח הרחוק שיעור התחלואה בסרטן שד נמוך מאד, וזוקפים את זה לאכילה המרובה של סויה. אבל כשיש לך סרטן הורמונלי, אסור לך, בגלל שבסויה יש פיטואסטרוגנים.  ושלא נדבר על חלב, רחמנא לצלן, מה שנקרא מסרטן השד בה"א הידיעה, לפחות לפי מי שכתב את המחקר.   אבל פה, מדובר בחציית קו אדום.  שום חיה בעולם, מחמד/לא מחמד, לא תיקח ממני את התענוג של הפוך-רותח-כוס זכוכית-חלב דל שומן- סוכרזית אחת. ושלא יספרו לי סיפורים על חלב סויה (טוב, גם זה אסור...), קוקוס, סיד, צבע גואש לבן.  לא מוותרת ! מקסימום, אכתוב עוד כמה שנים עוד בלוג...

שלא נדבר בכלל על סוכר.  כשנותנים לסרטן סוכר לבן, הוא מתמתח לו בניחותא על מה שנקרא מיטת הגידול (כן, כן, מסתבר שכמו לכל חיה, גם לחיות מחמד יש מיטה, רק שבמקרה הנוכחי מדובר ברקמות שלי), פושט זרועות וצבתות, ומשמין לו מנחת תוך כדי שמתרבה לו אט אט.  חסר לה רק לחיה שתתחיל לנחור  או לבקש שאנמיך את הטלויזיה.  אז מה, לא ניקח קינוחים?  ברור שניקח.  ולא מעלי אספסת מומתקים במעט סטיביה.  ושילך לעזעזל הטיפול ההורמונלי. 

ובנות כידוע, לא צריכות הרבה זמן כדי להתקרב, והשיחה קולחת, על מה לא.  על הילדים, הבעלים, בני הזוג, החמות, האמא, האקס, הבוס, כביסה, מתכונים, בדיחות על סקס, טיולים לחו"ל, הריונות, חופשות.  וכמה צחקנו, כמו שהרבה זמן לא צחקתי.  אבל רגע, מה פתאום את צוחקת?  מה פתאום טוב לך כל כך?  האמת, שלא ממש טוב לי  אבל גם לא כל כך גרוע, כי מסתבר שפרופורציה זה לא רק שם של מכון יופי.

בסופו של דבר, עוד ערב בנות שגרתי.  

ומה עוד היה לנו שם?  שיחות על פחדים, בדיחות שחורות, אבחון, מטפחת, פיאה, כריתות, קצת גרורות, הקרנות, כימו, ניתוחים.  שמונה בנות, שמונה עולמות שונים, שמונה נפשות שמוצאות שפה משותפת, שמונה זוגות של ציצים (לא כולם מקוריים).   

ושגרה כבר אמרתי?  תלוי את מי שואלים.

פרק 10 - יסבירו לך בפנים

צילומים, מדידות, איפור, כיוון כלים, חזרה גנרלית ובסוף – מסע הופעות.  ולא, לא מדובר בהכנות לביקור של מדונה בישראל או לחתונה השלישית של עוד איזו מעושרת עם איזה ספק  מאושר על ערש דווי (תמים הזוס הזה, הא?).  מדובר בהכנות לשיגור הציץ2.   הפרויקט הסודי של המרתף.  ואם תשאלו אותי, כל הסיפור של המרתף ושל מה שקורה בו זה סיפור כיסוי של המוסד, למרות שבכל יום שחולף אני חושבת שאולי דווקא של השב"כ - שרותי בריאות כללית.

הכל התחיל בפרק הקודם כשקיבלתי הביתה מעטפה מלאת זימונים להתייצבות במחלקת הרדיותרפיה של איכילוב.  ואני חייבת להודות שזה היה עדיין בשלב שרציתי להאמין שניתחו אותי לשווא כי טעו בביופסיה וטעו בממוגרפיה ... ועדיין, גם כשראיתי, אחרי הניתוח, שחור על גבי לבן את המילים "אונקולוג" או "רדיותרפיה", כשהשם שלי  מתנוסס על הדף, וזו תעודת הזהות שלי, הראש והלב ממאנים להאמין.  כי אולי טעו ? בכל זאת, הרי גם תינוקות מחליפים בטעות בחדרי לידה ומנתחים צדדים לא נכונים (אלא אם תוקעים בהם אנטנה)  ואני זוכרת שאפילו אמרתי לעצמי, שגם אם יסתבר שזו טעות ונותחתי סתם, לא אתבע אף אחד, בחיי.  לא שאשלח פרחים למנהל המעבדה אבל אגיד לעצמי שמילא, העיקר שזה לא ב-א-מ-ת סרטן (לא שמכירה חולים בסרטן מפלסטיק).  אבל פנטזיות לחוד ומציאות לחוד.  ואני זוכרת שישבתי מול ה outlook שלי וסימנתי ביומן "בדיקת רופא אונקולוג", ועדיין, לא האמנתי.  אגב, אני לפעמים גם עכשיו לא מאמינה, אבל שמעתי שלוקח זמן לעכל. אז אני מחכה, כי כנראה שסרטן קשה יותר לעיכול מאשר יוגורט ביו.

והמונחים, וההכנות, כמה הכנות, מי שישמע.  סימולציה, setup שדה, סימונים.  ואני מנסה להבין בכלל על מה מדברים, ומי נגד מי, והרי כבר הוציאו את הגידול אבל מכיון שאני צעירה, ניתוח לא מספיק, צריך גם הקרנות וטיפול תרופתי למשך 5 שנים כדי להקטין את הסיכוי שהחיה תחליט שבגלל שאין כמו בבית אז היא חוזרת לבקר.  קצת כבוד - צעירה רשמית. טובי האונקולוגים קבעו את זה.  לחלקם אמנם שילמתי במיטב כספי לחוות דעת שנייה, אבל הם קבעו "את צעירה ולכן זה הפרוטוקול" אז היה לי שווה.  וכשעשיתי בדיקה כדי לראות אם חיית המחמד היא בעצם תוצר של מוטציה גנטית, רצה אלי הרופאה עם סרט מדידה כשל תופרת, מדדה לי את היקף הראש וזעקה בשמחה "יש לך ראש גדול" (הדרך שלה לשכנע אותי לעשות עוד בדיקה גנטית, בתשלום כמובן).  אז חברים יקרים, לידיעתכם , באופן מדעי ומגובה באישור רפואי  אני "צעירה עם ראש גדול".  ממש כותרת לכרטיס באתרי היכרויות.

בסוף המסדרון, בקצה המרתף, קרוב לפחי הזבל של איכילוב, מתנהלים חיים שלמים.  בכניסה לאולם יושבות 3 פקידות חינניות, יש פינת קפה, אבל לרוב אין שם כוסות, ואם יש כוסות אז אין חלב, ואם יש חלב אז אין סוכרזית.  בקיצור,  אולי צריך לשנות את השלט מעל ל"פינה עם פוטנציאל לקפה".  יש גם פינת צילום, איזור WiFi, מבחר כורסאות, טלויזיה שפועלת בקולי קולות, שולחנות שמונחים עליהם ספרי תהילים  (תודו שזה מעודד) בצמוד ל"ישראל היום" ועשרות עלוני הסברה על כל סוג סרטן שאותר אי פעם על ידי איזשהוא רופא (לקחתי את כולם.  שיהיה.  אותי לא יתפסו שוב לא מוכנה).  

אני: "שלום, הגעתי היום לסימולציה".

פקידה: "שבי בבקשה"

אני:"מה זה סימולציה?"

פקידה: "יסבירו לך בפנים.  הבאת 20 ש"ח כמו שאמרתי לך בטלפון, אבל בדיוק 20, בלי שאצטרך לתת לך עודף?"

אני: "ברור! עסקת חיי".

פקידה: "יופי.  אני מכינה לך את הכרטיס, לכי לשתות קפה, יש פה פינת קפה. צפוי עיכוב של 3 שעות, יש תקלה במאיץ".

אני: "מה זה מאיץ?"

פקידה: "יסבירו לך בפנים".

אז הלכתי לפינה (למרות שאני לא בעונש), גיליתי שאין חלב, ומשם עברתי לטפל במיזם הנדל"ן החדש שלי, הלא הוא כרטיס החניה.  שווה, שווה הסרטן הזה.  תמורת 20 ש"ח (במדויק, כי אין עודף), קיבלתי כרטיס טעון ב 60 שעות חניה בחניון של איכילוב (אגב, פעם זה היה 100 שעות.  אולי הטיפולים השתכללו מאז,  ולכן אנחנו מבריאים מהר יותר?).  ואין ספק שאחרי מאות השקלים שהשארתי שם לפני כן עד תחילת הביקורים ברדיותרפיה, אכן מדובר במענק נוגע ללב.  אם ישארו לי כמה שעות מוכנה למכור לכם במחיר אטרקטיבי.  איכילוב קרוב לאופרה ולכיכר המדינה.  מומלץ.

חזרתי לפקידה שכבר הספיקה להכין לי כרטיס להקרנות.  קצת מאכזב, כי בניגוד לכל כרטיסי האשראי המדוגמים והחדשים שלחלקם את יכולה גם לבחור את העיצוב, הכרטיס הזה הוא בסה"כ כרטיס לבן עליו הדביקה, בצורה עקומה למדי, מדבקה עם ברקוד וליוותה אותי להדרכה מעשית על שימוש בכרטיס.

הפקידה: "בואי איתי בבקשה".

אני: "בשמחה"

הפקידה: "את צריכה להעביר את הכרטיס מתחת לקורא הכרטיסים, אבל חשוב מאד לשמוע 'ביפ' "

אני: " או קיי, תודה"

הפקידה: "תראי לי איך את עושה".

< אני מעבירה את הכרטיס, מתרגשת>

הפקידה: "יופי . יש 'ביפ' ".

אני (לעצמי, בלב) :" אורית, החיים שלך בזבל, אבל ממש.  רק חסר לך שעכשיו היא תתן לך תעודה על סיום קורס ההדרכה הזה".

אני (שוב, הפעם בקול): "כמה זמן לוקחת הסימולציה?"

הפקידה: "אני לא יודעת.  יסבירו לך בפנים"

נכנסתי פנימה.

פרק 9 - כמו רדיו רמאללה

אני: "שלום, אני צריכה בבקשה טופס 17 לרדיותרפיה, שיכסה לי סימולציה, setup, בדיקת אחות, בדיקת רופא וטיפולים.  וישיהיה קבוע עד סוף השנה.  כמו כל הטפסים האחרים שאתם מוציאים לי".

פקידה בקופ"ח: "יש לך הפניה מאורטופד מומחה?"

אני:  "מה הקשר לאורטופד?"

פקידה:"גברת, זה הכללים".

אני: "אבל אני לא מטופלת אצל אורטופד".

פקידה: "אין מה לעשות.  רק אורטופד יכול להפנות לטיפולים.  תקבעי תור ותביאי הפנייה.  לקבוע לך עכשיו?  אני רואה שיש תור פנוי עוד שלושה חודשים".

אני: "ממתי זה ככה? אף פעם לא שמעתי שצריך אורטופד בשביל זה.  אולי התכוונת לכירורג?"

פקידה: "לא גברת.  אני יודעת מה אני אומרת.  א-ו-ר-ט-ו-פ-ד.  אני מבינה את המצב, אבל אלו הכללים, ובטח שלא נוציא לך אישור אין סופי. הקופה מאשרת רק 12 טיפולים בשנה".

אני: "את שומעת מה שאת אומרת?  רק ההכנות הן לפחות 4-5 פגישות.  אז מה? זהו?  רק עוד 7 טפסים תאשרו לי?  הרי הטיפול עצמו נע בין 30-33 ביקורים במכון.  מי יכסה את השאר?"

פקידה: "את יכולה לפקסס לרופא המחוזי.  אם יאשר לך עוד כמה, בשמחה.  מקסימום את יכולה להפעיל את הביטוח.  יש לך כללית מושלם או פלטינום?"

אני (בוכה) : "את רוצה להרוג אותי, נכון?  אם לא המחלה, אז קופ"ח כללית תחסל אותי.   את, הרופא המחוזי, וכל משרד הבריאות יחד, תבואו לשבעה שלי".

פקידה: "גברת, תרגעי, את לא הולכת למות.  רוצה מים? אני מבינה את הלחץ שלך, אבל יש הרבה מקומות שמטפלים בזה.  אל תדאגי.  אולי בבית לוינשטיין יש.  חכי,  אברר לך, בינתיים אל תשכחי שצריך ממילא לעבור דרך אורטופד."

אני (צועקת): "שמעתי אותך כבר עשר פעמים מדברת על האורטופד.  תניחי לי כבר.  ומה לוינשטיין?  איזה לוינשטיין?  אני לא נכה.  אני מטופלת באיכילוב"

פקידה: "את רוצה שאני אעזור לך? את צריכה להתגמש.  לוינשטיין זה לא רק לנכים.  עושים שם עוד דברים, גם לאנשים שהם עוד לא נכים"

אני (צורחת): "תקשיבי לי טוב,  עכשיו.  לא רוצה לוינשטיין.  אני לא נכה ולא בדרך להיות כזו. אני לא יוצאת מפה בלי טופס 17 לרדיותרפיה באיכילוב.  תקראי לאחראית".

אחראית (אדישה ומשופמת): "כן גברת, במה אפשר לעזור?  הבנתי שאת מתעקשת לעשות הידרותרפיה באיכילוב.  אני לא מבינה למה את חושבת שאת יודעת יותר טוב מאיתנו איפה יש".

אני (צורחת , בבכי): "הידרותרפיה??!!  רדיותרפיה.  כמו גלגל"צ, רשת ג.   כמו רדיו רמאללה,  אבל עם הקרנות, בשביל חולי סרטן."

אחראית: "אהה.. רדיותרפיה... אז למה לא אמרת מההתחלה שיש לך סרטן? תני לי לבדוק עם הרופא המחוזי".

פרק 8 - שרגא

השבוע שיחקתי "ארץ עיר" עם בן של חברה.  הממזר הקטן, שלומד בכיתה א', ניסה לרמות אותי, אשה בוגרת, אקדמאית, אם לשניים, תוך כדי התעקשות בלתי מתפשרת על כך שאת המילה כלב, כותבים ב-ק' (קלב).  בעודי ממשיכה להלחם על כבודי ועל הנצחון הודאי שלי במשחק, החלטתי לשנות טקטיקה ולנסות לצבור נקודות בכל מחיר.  ואז עלתה במוחי השאלה, האם ללכת על קרצינומה כעל "חי" או כעל "צומח".  מצד אחד, הרי כבר סיכמנו שמדובר בגור של חיית מחמד, מצד שני זה צמח לו אצלי בציץ השמאלי. זה לא נולד, הושרץ או הומלט שם.

החלטתי לא לערב את הילד בצרות שלי ובחרתי בקרנף בתור חי ובקישוא כצומח.  מגיע לו לתחמן הקטן.  לאור הפרצוף ההמום שלו, כנראה שכשאתה ילד, קישוא זה מספיק טראומטי.

בכל מקרה, החלטתי לצ'פר אתכם, קוראיי הנאמנים, במבחר מילים ומושגים רווחים בחיי בחודשים האחרונים.  מבטיחה לכם ששום ילד בן 6 לא ינצח אתכם!  מכיון שאי אפשר לכסות את הכל, בחרתי מילה מייצגת מכל אחת מאותיות הא-ב.  אגב, אם אתם שואלים אותי – איכילוב תופס להגדרת "עיר".   

איכילוב, ביופסיה, גידול, דימום, הרחבה, וריד, זכויות, חופשת מחלה, טופס 17, יומן מחלה, כריתה, למפקטומי, ממוטומיה, ניתוח, סרטן, עירוי, פתולוגיה, צלקת, קרצינומה, רסיטל, שוליים, תרופה.

אני רוצה לשתף אותם בנושא החשיפה.  ולא, לא זו שראיתם בטלויזיה כשהופעתי עם הילד בתכנית תחקירים עליו,  או לא הבלוג שאתם קוראים כאן, אלא על החשיפה הפיזית.  כמות הפעמים שהורדתי חולצה בחודשים האחרונים מתחרה בכבוד רב בכל נערת גו גו ממוצעת, ולא, אין עמודים באיכילוב.  לפחות לא כאלו שנעים לחבק אותם.  ממש מחול שדים, רק בניקוד אחר.    ההתפשטות הזו הופכת לממש ריפלקס מותנה.  חלוק לבן – מורידה חולצה.  הרי ממילא יבקשו ממני את זה עוד שניה.  אם זה הכירורג, אונקולוג, טכנאי ברדיותרפיה, חדר ניתוח, אחות.. אז למה לבזבז זמן?  אני אדם פרקטי.  אפרופו הריפלקס, ברגע האחרון עצרתי את עצמי בסופרפארם.  זו לא היתה רופאה.  אלא דיילת של  Clinique מאופרת בקפידה וחנוטה במעין שמלה לבנה מעומלנת היטב.   מזל...לא מתאימה לי כותרת בעיתון בנוסח "אשה בשנות ה 40 המוקדמות לחייה התערטלה בפומבי בחנות הומת אדם".

כשהייתי באחד הלילות במיון (כן, מסתבר שכשיש לך סרטן, לא תמיד הכל הולך חלק), היתה ממש התנפלות של סטאז'רים ורופאים סביב המיטה שלי.  " הגיעו ציצים! הגיעו ציצים!" .  יאמר לזכותו של הרופא הבכיר שהתחיל בהתנצלות על כמות העיניים שנועצות בי מבטים, אבל זה לא מנע ממנו ומחבריו למשש,  לסובב, ללחוץ , להרגיש, לדמיין וכל זה כשהם מתחלפים בתפקידים וכל אחד מתאר מה נדמה לו שקורה בציץ שלי. 

אני רוצה לנצל את הבמה הזו, כדי להסביר לכם, גברים יקרים - ציצים זה לא רק פומפות בלי מקל.  זה האוכל של התינוקות המשותפים שלנו, זה שיא הנשיות שלנו, זו ההוויה שלנו, אנחנו משקיעות מאות שקלים בלנז'רי (לא שאכפת לכם, זה בשביל הנשמה שלנו ממילא), בניתוחים של הקטנה/הגדלה, מרימות אותם, מייצבות אותם, קונות קרמים במליונים כדי למנוע קמטים באזור  ה Décolletage, כי הרי.... עיניכם נשואות לשם!  אז לבוא ולומר לנו ש"אפשר לחשוב, כולה ציץ, אז עשית שם ניתוח, מה זה מה משנה אם זה שד או רגל?", זו קריאה חסרת שחר.  הרי אתם, בדיוק מאותה סיבה,  מגיל 14 מסתובבים עם סרגל...  מודדים, משווים, מתגאים, ואוי לנו אם נגיד עליו מילה רעה.  והשוס – נותנים לו שמות.  האם ראיתם אשה שיש לה את "צילי וגילי" או את "עמי ותמי" ?  אז נא תשומת לבכם, שלא ברור מה יכול להיות כל כך מיוחד באיבר שקוראים לו שרגא.

פרק 7 - אולמי רסיטל

כשיש לך סרטן, המטרה הכללית של הרופאים, במקביל לריפוי הפיזי, זה לדאוג לרווחתך הנפשית, והמטרה – מקדשת את האמצעים. ומסתבר שכימיקלים זה (כנראה) אמצעי לא רע בכלל.

הלכתי לרופא המשפחה לבקש הפנייה לבדיקות דם.  בדיקות דם למה? למרקרים (למי מכם שלא יודע, מרקרים זה לאו דווקא הטושים הזוהרים הללו.  זה אחד המדדים בבדיקות דם המצביע על ריבוי חלבון המופרש מתאי סרטן באיברים שונים. אוףף, וכמה סוגים יש.  Fun  אמיתי). ברגע ששמע שבאתי שוב לבדוק מרקרים, לא היסס ונתן לי מרשם לכדורי הרגעה. משהו בי כבר לא היה מאושר כתמיד לטענתו.  ממש, חוכמה גדולה, בשביל זה למדת רפואה דוקטור? כדי להגיע למסקנה שאם יש לי סרטן אז אני כבר לא הכי שמחה וצוחקת? כנראה זה מה שנקרא "רופא מומחה".

אז לקחתי מרשם.

כשהגעתי למרפאה האונקולוגית בפעם הראשונה אחרי הניתוח, במיידי הכניסו אותי לפסיכולוגית כי כמו שאמרה האחות במרפאה, "כל חולה סרטן צריך לדבר קצת עם מישהו".  כמובן שהכניסו אותי לבד לחדר, דחפו לי טישו, ואני כילדה טובה התחלתי לבכות. רפלקס מותנה? כנראה.  והפסיכולוגית, אחרי חמש דקות של שיחה קולחת (שלה), יצאה באבחנה הבאה. "עכשיו הכל ברור.  אבא שלך נפטר, הילדים שלך בגיל ההתבגרות, את גרושה.  את לא בדיכאון, את בעצם עצובה. זה לא מהסרטן.  קחי מהרופאה מרשם לכדורי הרגעה".

אז לקחתי גם ממנה מרשם.  לסוג אחר.

החלטתי לנסות ללכת לטיפול אצל פסיכו-אונקולוגית.  אחת שלא תחפור לי בנבכי הנשמה, הילדות, או תנסה להבין מה עשו לי בגן רותי ושדפק לי את החיים (ואני בכלל הייתי בגן אחר), אלא באמת תנסה לעזור לי להתמודד עם הקשיים הנקודתיים שאני חווה כתוצאה מהסרטן הארור הזה שהחליט ש"רגע, תעצרי קצת.  שבי בבית כמה חודשים וטפלי בעצמך" (אגואיסט.  יכול היה לפחות לשלוח אותי למשהו יותר נעים מהמרתף, משהו עם דיוטי פרי למשל).  מי מכם שהיה פעם בטיפול פסיכולוגי, יודע שפסיכולוגים תמיד מגיעים עם דפי פוליו ועפרון ומשרבטים להם את סיפור חייך.  הנוכחית, עשתה מין סימן "וי" באיזו רשימה שלה (דהיינו "היא הגיעה"), שאלה אותי מה סוג הסרטן שלי, מתי נותחתי, בני כמה הילדים, אמרה שאני נראית מטופחת יחסית לבחורה חולה (זה השלב שרציתי לזרוק עליה עציץ אבל לא היה לי) וקבעה בנחרצות "את לא עצובה. את בדכאון.  זה מהסרטן.  קחי מהרופאה מרשם לכדורי הרגעה".

אז לקחתי גם ממנה מרשם. לסוג אחר.

עכשיו נהייתי מבולבלת לגמרי.  אחת אומרת לי "זה לא הסרטן", השניה קובעת בנחרצות "זה מהסרטן".  אחת טוענת שכדור מסוים יעשה אותי שמחה מדי (יש כזה דבר בכלל?), השניה טוענת שכדור אחד ישמין אותי, השניה טוענת שאסבול מחוסר תאבון, הראשונה אומרת לקחת בבוקר, השניה אומרת לקחת בערב, ואני שואלת את עצמי – האם זה לא מזכה אותי בכרטיס כניסה מובטח לאח הגדול VIP ?

ואז הגיעה חוות הדעת השלישית.  בסך הכל הלכתי לעובדת סוציאלית למלא טפסים לבטוח לאומי.  מה פתאום כדורים?  אסור לחנוק את הבכי.  הבכי משחרר (זה השלב שרציתי לומר לה שלפני עשרות שנים טענו על משהו אחר שהוא משחרר, אבל אפילו אני במצבי לא מעיזה לגעת בפרות קדושות).  "תבכי, זה טוב לך".  טוב, פה הייתי ממש חייבת כבר לבכות.  ביקשה יפה וגם נתנה לי קולה zero.  תאמינו לי, שווה, ממש שווה להיות חולת סרטן.  חבל רק שלא שמה לי קצת קרח ולימון.  טוב, אולי בפגישה של מילוי הטפסים הבאים, ויש בלי עין הרע מספיק טפסים.

וכמה תופעות לוואי יש... והפחד הגדול הוא לשים על עצמך תוית של "אני משוגעת", או לחילופין להתמכר.  ובסך הכל מה רציתי?  קצת שקט, ורוגע, ולא לבכות.  

וכמה סוגים של כדורים !  תעשייה שלמה של חברות תרופות שרוצות לראות אותך מאושרת ואותן מעושרות. ולמי שלא יודע – רסיטל זה לא רק אולם ארועים.

אז כן חברים, תודה לאל למי שהמציא את הכימיקלים. כי  אני רוצה להפסיק לבכות, להפסיק לפחד, לישון לילה שלם, ללכת לקפה עם חברה ולחשוב על שטויות של בנות ולא על הבדיקה הקרובה שמחכה לי, לנהל שיחות שלמות סביב "אמרתי לו אמרתי לה", לריב עם הילדים שלי, להתעצבן על הקופאית בסופר, לקרוא ספר, לראות טלויזיה, לצחוק, לקנות, לבזבז כסף על שטויות, לגלוש באתרים של מתכונים ולא בפורומים של בריאות, לעבוד סביב השעון, לקום בבוקר ולקלל את כמות המיילים שמחכה לי ב outlook, לשמוח מכל ישיבת עבודה שמתבטלת, ללכת לים, ללבוש גופיה עם מחשוף, לנסוע לחו"ל, לנסוע לת"א כדי לבלות - לא כדי להגיע לאיכילוב.  אני רוצה את החיים שלי בחזרה. אז הם עוד לא חזרו אלי, ויקח זמן, אבל לפחות אני כמעט ולא בוכה.

פרק 6 - עם מאזדה 3, בלי כנפיים

אני רוצה לחזור אתכם טיפונת בזמן. כשבועיים לפני הניתוח, איפשהו לשלב הטייס האוטומטי של חיי, מלווה בתחושות של בלבול, לחץ, פחד, שיתוק, אימה, ועוד הרבה רגשות, שליליים כולם.  בכל מקום בבית היו פזורים כרטיסי ביקור, פתקים, מגנטים ומה לא,  שהמשותף לכולם היה רשימות אינסופיות של אנשי קשר שיכולים לעזור לך "בכל שאלה". פרט שולי – הם לא עונים לטלפון, אף אחד.  אצל כולם מענה קולי חם ומזמין להשארת הודעה, אבל כמו שאומרים אצלנו "גורנישט מיט גורנישט".  ובתרגום סימולטני לבעלי המזל מכם שלא שייכים לתפוצה  - נאדה. כלום. אף אחד לא חזר אלי.  תיקון קל - היחידה שכן חזרה אלי היתה עובדת סוציאלית מהמחלקה שאמרה לי ש"את באמת בסיטואציה שלא פשוטה, זה לא קל" ותוך שניה הוסיפה "רק שתדעי שאני בחודש תשיעי אז לא אהיה זמינה בקרוב".  או קיי. נתת לי חותמת שהמצב לא משהו. אבל מה הלאה?   שמעו אצלכם  על המושג ממלאת מקום? כנראה שלא.

ולאורך כל התקופה הזו, ואני מדברת אתכם על פרק זמן של כמה שבועות מאז הממוגרפיה הראשונה, בכל רגע פנוי שיש לי אני מבלה בקריאת כתבות, מאמרים, מחקרים, שמועות, בלוגים, פורומים, מהארץ ומחו"ל.  והדמיון, כמה שהוא לוקח אותי רחוק.  והפחדים רק מתגברים, והאימה הולכת ומשתקת. ואין לי עם מי לדבר, כי "זר לא יבין זאת".

וזה לא משנה כמה המשפחה תהיה שם, או כמה החברות יעטפו אותך, או כמה קולגות יספרו לך שלשכנה-של דודה-של הסבתא-של ההוא מהמכולת "גם היה".  זה לא אותו דבר.  יתרה מזאת.  אנשים סביבך לא משתמשים במילה סרטן.  אז הם שמעו שיש לך "את זה", או "את המחלה", ויש גם את אלו שתמיד רצו ללמוד רפואה אבל משום מה מצאו את עצמם במקצוע אחר אז הם שמעו שיש לך  "גידול ממאיר".

ואנשים סביבי לא ממש יודעים איך להתמודד.  ואני לא מפנה אצבע מאשימה אלא קובעת עובדה.  אז חלק בוכים "אבל לא מגיע לך" (למי כן מגיע סרטן שד?),   חלק מנסים להפעיל הומור שחור אבל יוצא להם אפור דהוי, חלק נעלמים, והרוב הולכים על ביצים. וכן, יש גם את קומץ האנשים שקרובים אליך ביותר ואיתם את יכולה להיות את, ולצעוק, ולבכות, ולצחוק, ולשים את הכרית על הראש (אבל בזהירות, לא להרבה זמן.  קצת מאבד מה"הילה" להיות חולת סרטן ובסוף למצוא את מותך מחנק מהכרית של עצמך), ולהיעלם, ולבזבז כאילו אין מחר, ולא לעשות כלום כי את לא מסוגלת בכלל לדמיין את מחר, ולאכול, ולצום, ושוב – פשוט להיות את.  אבל עדיין, גם כל אלה, לא ממש מבינים מה את חווה, מה את מרגישה. כי הוא כשאמרתי "זר לא יבין זאת".

ואני מנסה להסביר לעצמי מה אני לא מצליחה להסביר לאחרים, ולא מצליחה.  ולאט לאט מבינה שהמקום הכי בטוח ונוח לי זה החמ"ל שפתחתי לעצמי.  והוא מאובזר בה-כ-ל.  באיזור יש טלויזיה, לפטופ, נקודת חשמל ל iPhone, מטבח, שירותים, מקלחת, אינטרנט אלחוטי, ומה לא.   כל מה שצריך.  ולא, לא העתקתי את זה מאיזה ברושור של מלון מפנק.  אני מדברת אתכם על הפינה השמאלית בספה התלת- מושבית שלי בסלון.   זה היה משכני.  ימים כלילות.  ממש פנסיון לקרצינומות.

ולא רציתי לזוז משם.  וגם לא יכולתי לזוז משם.  הטלויזיה פעלה במשך שעות כשבעצם יש מסך של "סליחה תקלה, נא להתקשר לשירות הלקוחות", או לחילופין אני מוצאת את עצמי בוהה ביהורם גאון שמנהל שיחה קולחת עם איזה שחקן מתוסכל שהתחפש לצבי כשברקע עדת בני שלוש וחצי צווחים בשמחה גלויה, הילדים שלי נכנסים, יוצאים, מדי פעם מציעים לי קפה, הנייד מנותק, לטלפונים בבית נתתי הוראה לא לענות אלא אם אלו שיחות שמיועדות לא אלי, הבית בלגן, כביסות מכאן ועד הודעה חדשה, ואני מרגישה כמו כלום.  בלי תחושה. ריק. ואקום.  קמה מהספה כדי להתקלח, לישון או בלית ברירה לעוד בדיקה באיכילוב.  האמת שהיה לי יום אחד דווקא נהדר.  הייתי במצב רוח נפלא.  תשאלו למה? גיליתי שעברתי לספה ממול. מה שנקרא משנה מקום משנה מזל.  אגב, סיפרתי לכם כבר שאני מזל סרטן?  בחיי.  ילידת יולי.  ספונטנית ורגישה. מה זה ספונטנית עכשיו....  בעשרים דקות ביום שלא מוקדשות לסרטן שלי, אני הכי ספונטנית. רצה, משתוללת, קורעת את העיר.  בשאר אני רק רגישה (בוכה כל הזמן כבר אמרנו?).

וכל מה שרציתי זה שתהיה מישהי "כמוני".  היא, לא ממש חייבת להיות מטר שישים, אבל בערך. הרמתי טלפון לאחת העמותות שתומכת בחולי סרטן, ופשוט ביקשתי עזרה. וככשאלו אותי מה אני צריכה, אז לא ממש ידעתי לומר. אבל ידעתי שאני כבר לא אני.  

ואז חיברו אותי אליה, אל המלאכית.

האשה שהוציאה אותי מחושך לאור.

האשה שמבינה אותי, שלא שופטת אותי, שתמיד שם בשבילי.

וכן, היא בדיוק "כמוני". 

היא עם רקע משפחתי זהה לשלי, היא אוהבת תשבצי הגיון, היא עובדת בתחום הדומה לתחום עבודתי, יש לה חוש הומור משובח (אחח, זו היתה טפיחה עצמית על השכם,  אבל במצבי, הכל מותר), היא שותה קפה בכוס זכוכית, היא מתמודדת עם אתגרים זהים להתמודדות שלי עם הילדים שלי, היא אוהבת בולונז (ושלא תבינו אותי לא נכון - אני שונאת בולונז!!!!  אבל מכיון שזה כזה קיצוני ביננו, אז זה כמו אצל סוג נשוי.  הפכים נמשכים.  אז ציינתי גם את זה).

טוב, בסדר, גם היא חוותה סרטן, ואפילו פעמיים. אבל למה להתפס לקטנות עכשיו?

אז אם סיפרתי לכם בפוסט קודם מה יצא לי מכל הסיפור של הסרטן הזה?  אז הנה, עוד משהו, חברת אמת, אהובת נפש.

אגב, למלאכית שלי אין כנפיים.  היא נוסעת במאזדה 3, מליסינג.