פרק 6 - עם מאזדה 3, בלי כנפיים

אני רוצה לחזור אתכם טיפונת בזמן. כשבועיים לפני הניתוח, איפשהו לשלב הטייס האוטומטי של חיי, מלווה בתחושות של בלבול, לחץ, פחד, שיתוק, אימה, ועוד הרבה רגשות, שליליים כולם.  בכל מקום בבית היו פזורים כרטיסי ביקור, פתקים, מגנטים ומה לא,  שהמשותף לכולם היה רשימות אינסופיות של אנשי קשר שיכולים לעזור לך "בכל שאלה". פרט שולי – הם לא עונים לטלפון, אף אחד.  אצל כולם מענה קולי חם ומזמין להשארת הודעה, אבל כמו שאומרים אצלנו "גורנישט מיט גורנישט".  ובתרגום סימולטני לבעלי המזל מכם שלא שייכים לתפוצה  - נאדה. כלום. אף אחד לא חזר אלי.  תיקון קל - היחידה שכן חזרה אלי היתה עובדת סוציאלית מהמחלקה שאמרה לי ש"את באמת בסיטואציה שלא פשוטה, זה לא קל" ותוך שניה הוסיפה "רק שתדעי שאני בחודש תשיעי אז לא אהיה זמינה בקרוב".  או קיי. נתת לי חותמת שהמצב לא משהו. אבל מה הלאה?   שמעו אצלכם  על המושג ממלאת מקום? כנראה שלא.

ולאורך כל התקופה הזו, ואני מדברת אתכם על פרק זמן של כמה שבועות מאז הממוגרפיה הראשונה, בכל רגע פנוי שיש לי אני מבלה בקריאת כתבות, מאמרים, מחקרים, שמועות, בלוגים, פורומים, מהארץ ומחו"ל.  והדמיון, כמה שהוא לוקח אותי רחוק.  והפחדים רק מתגברים, והאימה הולכת ומשתקת. ואין לי עם מי לדבר, כי "זר לא יבין זאת".

וזה לא משנה כמה המשפחה תהיה שם, או כמה החברות יעטפו אותך, או כמה קולגות יספרו לך שלשכנה-של דודה-של הסבתא-של ההוא מהמכולת "גם היה".  זה לא אותו דבר.  יתרה מזאת.  אנשים סביבך לא משתמשים במילה סרטן.  אז הם שמעו שיש לך "את זה", או "את המחלה", ויש גם את אלו שתמיד רצו ללמוד רפואה אבל משום מה מצאו את עצמם במקצוע אחר אז הם שמעו שיש לך  "גידול ממאיר".

ואנשים סביבי לא ממש יודעים איך להתמודד.  ואני לא מפנה אצבע מאשימה אלא קובעת עובדה.  אז חלק בוכים "אבל לא מגיע לך" (למי כן מגיע סרטן שד?),   חלק מנסים להפעיל הומור שחור אבל יוצא להם אפור דהוי, חלק נעלמים, והרוב הולכים על ביצים. וכן, יש גם את קומץ האנשים שקרובים אליך ביותר ואיתם את יכולה להיות את, ולצעוק, ולבכות, ולצחוק, ולשים את הכרית על הראש (אבל בזהירות, לא להרבה זמן.  קצת מאבד מה"הילה" להיות חולת סרטן ובסוף למצוא את מותך מחנק מהכרית של עצמך), ולהיעלם, ולבזבז כאילו אין מחר, ולא לעשות כלום כי את לא מסוגלת בכלל לדמיין את מחר, ולאכול, ולצום, ושוב – פשוט להיות את.  אבל עדיין, גם כל אלה, לא ממש מבינים מה את חווה, מה את מרגישה. כי הוא כשאמרתי "זר לא יבין זאת".

ואני מנסה להסביר לעצמי מה אני לא מצליחה להסביר לאחרים, ולא מצליחה.  ולאט לאט מבינה שהמקום הכי בטוח ונוח לי זה החמ"ל שפתחתי לעצמי.  והוא מאובזר בה-כ-ל.  באיזור יש טלויזיה, לפטופ, נקודת חשמל ל iPhone, מטבח, שירותים, מקלחת, אינטרנט אלחוטי, ומה לא.   כל מה שצריך.  ולא, לא העתקתי את זה מאיזה ברושור של מלון מפנק.  אני מדברת אתכם על הפינה השמאלית בספה התלת- מושבית שלי בסלון.   זה היה משכני.  ימים כלילות.  ממש פנסיון לקרצינומות.

ולא רציתי לזוז משם.  וגם לא יכולתי לזוז משם.  הטלויזיה פעלה במשך שעות כשבעצם יש מסך של "סליחה תקלה, נא להתקשר לשירות הלקוחות", או לחילופין אני מוצאת את עצמי בוהה ביהורם גאון שמנהל שיחה קולחת עם איזה שחקן מתוסכל שהתחפש לצבי כשברקע עדת בני שלוש וחצי צווחים בשמחה גלויה, הילדים שלי נכנסים, יוצאים, מדי פעם מציעים לי קפה, הנייד מנותק, לטלפונים בבית נתתי הוראה לא לענות אלא אם אלו שיחות שמיועדות לא אלי, הבית בלגן, כביסות מכאן ועד הודעה חדשה, ואני מרגישה כמו כלום.  בלי תחושה. ריק. ואקום.  קמה מהספה כדי להתקלח, לישון או בלית ברירה לעוד בדיקה באיכילוב.  האמת שהיה לי יום אחד דווקא נהדר.  הייתי במצב רוח נפלא.  תשאלו למה? גיליתי שעברתי לספה ממול. מה שנקרא משנה מקום משנה מזל.  אגב, סיפרתי לכם כבר שאני מזל סרטן?  בחיי.  ילידת יולי.  ספונטנית ורגישה. מה זה ספונטנית עכשיו....  בעשרים דקות ביום שלא מוקדשות לסרטן שלי, אני הכי ספונטנית. רצה, משתוללת, קורעת את העיר.  בשאר אני רק רגישה (בוכה כל הזמן כבר אמרנו?).

וכל מה שרציתי זה שתהיה מישהי "כמוני".  היא, לא ממש חייבת להיות מטר שישים, אבל בערך. הרמתי טלפון לאחת העמותות שתומכת בחולי סרטן, ופשוט ביקשתי עזרה. וככשאלו אותי מה אני צריכה, אז לא ממש ידעתי לומר. אבל ידעתי שאני כבר לא אני.  

ואז חיברו אותי אליה, אל המלאכית.

האשה שהוציאה אותי מחושך לאור.

האשה שמבינה אותי, שלא שופטת אותי, שתמיד שם בשבילי.

וכן, היא בדיוק "כמוני". 

היא עם רקע משפחתי זהה לשלי, היא אוהבת תשבצי הגיון, היא עובדת בתחום הדומה לתחום עבודתי, יש לה חוש הומור משובח (אחח, זו היתה טפיחה עצמית על השכם,  אבל במצבי, הכל מותר), היא שותה קפה בכוס זכוכית, היא מתמודדת עם אתגרים זהים להתמודדות שלי עם הילדים שלי, היא אוהבת בולונז (ושלא תבינו אותי לא נכון - אני שונאת בולונז!!!!  אבל מכיון שזה כזה קיצוני ביננו, אז זה כמו אצל סוג נשוי.  הפכים נמשכים.  אז ציינתי גם את זה).

טוב, בסדר, גם היא חוותה סרטן, ואפילו פעמיים. אבל למה להתפס לקטנות עכשיו?

אז אם סיפרתי לכם בפוסט קודם מה יצא לי מכל הסיפור של הסרטן הזה?  אז הנה, עוד משהו, חברת אמת, אהובת נפש.

אגב, למלאכית שלי אין כנפיים.  היא נוסעת במאזדה 3, מליסינג.