פרק 3 - טייס אוטומטי

אי אפשר להעביר דרך מילים כתובות או בעל פה, את התחושה שמודיעים לך שיש לך סרטן.

אני זוכרת את עצמי כל הזמן, בשנים עברו, אומרת לעצמי, שאם חלילה פעם יהיה לי סרטן, אני "מתקתקת" אותו.  קצת ניתוח, קצת הקרנות, אולי קצת כימו אם נצטרך, טיפה חופש מהעבודה, ויאללה, next.

ושלא תבינו אותי לא נכון.  זו כבר פעם שניה שלי...  הפעם הראשונה היתה בגיל 33, סרטן בלוטת התריס.  אבל שם זה באמת היה on the fly.  במקרה, תוך כדי, על הדרך. ניתוח וגמרנו, אז מי זוכר?  אפילו לא הייתי במעקבים אחרי השנה הראשונה.

ופה? פטיש של חמישה קילו שנופל לך בבום על הראש. כשהייתי אצל הרופאה, קיבלתי סמס מחברה שמזמין אותי לחגיגת יומולדת של חברה שלישית.  ואני חושבת לעצמי, רגע!!  מה קורה פה??  איך זה יכול להיות? מה אני עונה לה? והשאלה היותר מטרידה – אני בבית חולים, הודיעו לי הרגע שיש לי גידול סרטני בשד.  שאני צריכה לעבור ניתוח, ולפי הפתולוגיה יחליטו מה המשך הטיפול, האם זה עוד ניתוח, אולי הקרנות , אולי כימו, אולי טיפול הורמונלי. ואני לא בוכה. אני לא צועקת. אני פשוט מסמסת לחברה "אני לא יודעת אם אצליח להגיע ליום ההולדת".

האחות החמודה מזמינה אותי לחדר שלה, מלווה באביזרים לחולת סרטן חדשה שזה הרגע התבשרה על מצבה (כוס מים והרבה טישו), ומתחילה בהרצאות מכאן ועד להודעה חדשה על מה להביא ביום של הניתוח, ואיזה תחתונים חד פעמיים לקנות (תזכורת לכולם – אני לא הולכת ללדת לתינוק, למרות שגם פה יש התכווננות של Happy end), לאיזה תופעות לוואי לשים לב, תוך כדי שואלת אותי כמה ילדים יש לי, בני כמה הם, מה עושה בחיים, איפה גרה, ולא לשכוח להביא תרופות מהבית אם לוקחת (הבלבול בסדר הלוגי של התקשורת בינינו היה במקור, לא נגעתי), איזה קופ"ח אני , ואני בתגובה "תרשמי, תרשמי לי הכל.  אני ממילא לא אזכור כלום למעט כמות הילדים שיש לי והגילאים שלהם".  בתנועה עגולה ויפה שולפת דף עם הנחיות, מסמנת בטוש זוהר כמה שורות נבחרות, מחבקת אותי, ואז, כאילו בשנייה, אני מתפרקת.  ובוכה. ובוכה. וצוחקת. כי מה לעשות, לא כל יום מודיעים לך שיש לך סרטן שד, אז בואי ננסה לחפש גם צדדים מצחיקים לסיפור הזה. ויש.

אני נכנסת לרכב, מתחילה לנסוע הביתה ומתקשרת לאנשים ומספרת להם "גילו לי סרטן שד". ואני שומעת את עצמי אומרת את זה, ואני לא מאמינה.

כי הרי ברור שיש טעות בממוגרפיה (הרביעית באותו חודש), וברור שבביופסיה הם החליפו את הבדיקות שלי עם מישהי אחרת, ובכלל – איך זה יכול להיות שאמרו לי לחכות עשרה ימים לתשובה אבל התאריך שעל הדוח הפתולוגי הוא בערך שבוע אחרי הביופסיה?  אז מן הסתם הם לא הספיקו לגדל את דגימת התאים של חיית המחמד שלי כמו שצריך במעבדות שלהם ובגלל ששיבטו אותה מהר מדי יצאה להם קרציונומה, ואני בכלל תמיד רציתי דג, כי נותנים לו קצת פירורים לאכול ואחרי כמה ימים הוא מת וזהו.  ויש לך שקט (עם דג תמיד יש שקט, אני יודעת..).  אבל בעצם לא, גם דג זו לא אנלוגיה טובה, או כל חיית מים אחרת. אז נשתמש בצב בשביל ההמחשה. אבל לא צב מים.

אבל רגע? מה עושים עכשיו? ומה עם העבודה? יש מחר מצגת ס-ו-פ-ר חשובה ללקוח פוטנציאלי. ואת פותחת את האייפון ומגלה שסוף סוף, היום, בדיוק ב 1/1, נחתם חוזה עם לקוח פוטנציאלי שעבדת על התהליך שלו חודשים רבים, וצריכים אוטוטו להתחיל. והמוח שלך נודד ומזפזפ בין מליון משימות שיש לך, ואת רוצה להספיק את הכל עוד הלילה.  ולא, לא קצבו את חייך ולא אמרו לך כלום שמאיים עליך במיידי, אבל גם לא אמרו לך "שטויות, תתעלמי, הכל בסדר". 

ונכון שהרופאה אמרה לי שהמצב מצוין, ושגיליתי בזמן, ושבואי נחכה לפתולוגיה המלאה, ושעל פניו המצב לא נראה מסוכן במיידי, אז למה היא שולחת אותי לניתוח בטווח של עד שבועיים לכל המאוחר?  ואני לא יכולה לעשות ניתוח "תוך" שבועיים, כי בלי תאריך אמיתי אני לא יודעת לתכנן כלום.  אני בן אדם של ניהול פרוייקטים.  החיים שלי זה תרשים גאנט אחד גדול.  אני "ספונטנית ורגישה" אבל לא עד כדי כך.

עברתי לפעול ב mode של טייס אוטומטי.

כל השבוע לאחר הגילוי עבדתי כמו מטורפת.  כי צריך לסגור קצוות, לחלק משימות, להודיע לכל הלקוחות, לדבר עם הצוות שלי, לחשוב יחד עם הבוסים שלי איך נערכים, לעשות חפיפה, ויש לי לקוחה מחו"ל שהגיעה במיוחד השבוע הזה וצריך לשבת איתה, וכמובן שיש תקלות אצל לקוחות – תקלות קריטיות שמשביתות עבודה וצריך לתת מענה, מיידי, ולנהל את הטיפול בתקלה.  וככה במשך  ימים רצופים..

וצריך גם לדאוג לבית, ולעשות קניות, ולהערך ליום שאחרי הניתוח.  אז נכון שהילדים גדולים, ונכון שלילד יש רשיון ושהוא נייד, אבל אני האמא פה! אני צריכה לדאוג לילדים, לא להפך, לא עכשיו, עוד לא.  אז אין לי זמן לקניות, כי אני עובדת סביב השעון, ועושה הזמנה באינטרנט.  של כמויות. מטורפות. כי אם פתאום גם יכריזו על מלחמה?  ואני בכלל אהיה במיטה, חבושה? מי ידאג לי לקונסרבים? (אחחח, סבתי עליה השלום בטח רוקדת עכשיו במעגלים בקברה מהשליטה שלי בעגה הפולנית).  הרי כל שני וחמישי "ישראל אוטוטו תוקפת", אז אם כבר סרטן, לפחות שתצא לנו גם מוכנות בהיבט הקולינרי מול אויבנו.  אותי,  שום מלחמה לא תתפוס עם מקרר ריק -  לא המלחמה עם איראן ולא זו עם הסרטן.

וצריך גם לעשות בדיקות טרום ניתוח, וצילומים, ולהביא כל מיני אישורים מקופ"ח.  כי גם סרטן לא נותן פטור מבירוקרטיה. נהפוך הוא.  אבל עכשיו זו בירוקרטיה עם הילה. כי כולם הולכים איתך על ביצים, ואם יצא לנו משהו מזה, אז לפחות את הרמת הכתף המלווה בתנועה של  "מה לעשות, זה מה יש, אלו הנהלים", הם עושים עם חיוך קל ועיניים מצועפות (אני פירשתי אותו כ"היא כל כך צעירה, חבל עליה" או משהו דומה, אבל יכול להיות שלפקידה היתה סתם שעורה בעין).  וכמו שאצל רופאים המונח "וירוס" פותר כל בעיה שהם לא מצליחים  או לא מתאמצים לאבחן, כך אצל המזכירות במרפאה, המונח "הרופא המחוזי" פותר כל התלבטות.  הן לחצו פעמיים על ה enter במקלדת ולא קפץ להן המסך הנכון? יאללה, נחכה לאישור של הרופא המחוזי.  ביקשת הפנייה למשהו שהוא טיפונת לא סטנדרטי? יאללה, נחכה לאישור של הרופא המחוזי. העזת להיות חברת קופ"ח "כללית" ולתכנן לעבור את כל הטיפולים ב"איכילוב"? פה כבר צריך לכנס ועדה. בראשות הרופא המחוזי כמובן. אז בין לבין שאר המטלות שלי אני גם מחכה. ולא לגודו.

וצריך גם לבכות. כי גם לטייס אוטומטי לפעמים יש קריסת מערכות.  אבל אין לי זמן לבכות. ואני כל כך רוצה רגע לעצור, ליומיים, את כל מרוץ השדים הזה, ולשבת ולרחם על עצמי ולגמור עם זה.  יומיים מרוכזים של רחמים עצמיים, ולהמשיך הלאה.  להתחיל להלחם, כי זה קרב.  זה באמת קרב על החיים שלך, גם אם אף אחד לא קצב אותם.  אבל אם לא תזוזי ולא תטפלי בזה, והרופאים לא מוכנים לחכות, אז המצב יהיה יותר גרוע.  אבל אין לי זמן לעצור.  אז אני בוכה ברכב. בין לבין, כשאני עושה טלפונים. אבל זה ממש לא אותו דבר.  ואני מרגישה שאם אני לא אלך לים ואצרח "למה???  לעזעזל, למה???" , זה לא ישתחרר החוצה.  אבל אני עייפה כל כך, וקר לי, וסופה בחוץ. וסופה בפנים אצלי בראש ובלב.