הרבה זמן
לא כתבתי. אולי מתוך רצון לשכוח, אולי
מתוך בריחה למקומות אחרים, אולי סתם כי לא היתה לי מוזה. אבל דווקא עכשיו, היום, הכל עולה.
אני
טיפוס ריאלי, עובדת בתחום של ייעוץ פיננסי, כל היום מספרים, טבלאות, עקומות, מוקפת
חשבים ומנהלי כספים, משננת אינדקסים של חשבונות בעל פה, ובעיקר תאריכים. חיי המקצועיים נעים מרבעון לרבעון. חיי האישיים נעו בעבר מיום הולדת אחד למשנהו,
שלי, של הילדים, של חברות, של בני זוג.
והיום?
מבדיקה לבדיקה. כמו סבתא שלי רק בלי
דייסה.
והאמת
שגם זה כבר לא כל כך מדויק. מאז המחלה (ופה אני פונה לעצמי - תרגעי, לך מותר להגיד
"סרטן". כבר היה לך,
פעמיים. מה את מפחדת?), אני שותה שייקים
ירוקים. למה ירוק? תיאוריה שלמה. למה שייקים? תאוריה עוד יותר שלמה. או כמו שהבת שלי אמרה לי יום אחד "מה את
טוחנת כל דבר? עוד יש לך שיניים".
ה outlook שלי מלא פגישות עבודה, מצגות, קורסים,
הרצאות, והרבה פגישות שמתחילות במילה "דוקטור". כירורג, אונקולוג, סי טי, מרקרים, וחוזר
חלילה. אחרי 3 חודשים – זה הפרוטוקול,
אחרי 6 – להלן הפרוטוקול, וסביב חגיגות
השנה - הפנינג שלם. שנת הסרטן.
מזל שאני לא סינית, למרות שיש החוטאים בפירוש שם המשפחה שלי שכתוב באנגלית Chen, אבל איך שלא תסתכלו על זה , זה עדיף משנת קוף.
אבל החלטתי
שלא לתת לזה להשתלט עלי. למרות שקשה, כי איכשהו תמיד נשאר אישהו פתח צר שדרכו משתרבבת
לה איזו מחשבה טורדנית, איזה בכי שעולה מפנים ומאיים לחנוק את שטף הדיבור, איזו
אסוציאציה שהופכת את הבטן.
אחרי שהתגרשתי,
ומאסתי מעולם הדייטים, פניתי ליצירה. לילות
על גבי לילות הכנתי עבודות יצירה מסוגים שונים, בעיקר תכשיטים ומסגרות עץ לתמונות.
לא היה גוון של צמיד שלא היה לי, לא היתה
תמונה שלא הצליחה לחמוק ממני.
אוכל הוא
גם סוג של יצירה. מהסוג שעושים באהבה. ועכשיו אני יוצרת אוכל, ממציאה, מחדשת, מפתיעה, נהנית
לשמוע אנשים מתענגים ממה שיוצא מהמטבח שלי. באהבה רבה.
אז נכון, זה כבר לא אותו סוג מזון, ושיניתי אורח חיים, והפסקתי לעשן, ונרשמתי
לחדר כושר (לא מאמינה שכותבת את זה, מודה בזה, שחור על גבי לבן, אבל צריך לדעת להתעמת
עם המציאות, גם אם היא טופחת לך בפנים, או יותר נכון – אם את החלטת , ומצליחה, להפסיק
לתפוח..)
והיום,
שנה אחרי, עדיין לא הגעתי לשקט המיוחל אבל אני בדרך. אז עוד בדיקה, ועוד ניתוח, ועוד ביופסיה ועוד חוות
דעת, אבל מה שחשוב, כמו בכל דבר בחיים, זה מבחן התוצאה. כי חוסר הידיעה וחוסר השקט הם האויב הכי גדול, לפחות
מבחינתי. עם כל השאר – אתמודד.
נפגש בפרק הבא. רצה למטבח..:-)
