פרק 2 - עשרת ימי תשובה

לפי המקורות: עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, המתחילים בראש השנה ומסתיימים ביום הכיפורים.

לפי איכילוב: הזמן שלוקח לקבל תשובה של ביופסיה (במונחי ימי עבודה בלבד, כמובן)

אני מניחה שכולכם חוויתם זמני המתנה כאלו ואחרים, בין אם זו המתנה לתשובות של מבחן, המתנה לתוצאות ראיון עבודה, המתנה למונית, המתנה לטכנאי כבלים (אגב, במקרה של הטכנאי מומלץ להתייחס לזה לא כאל המתנה. אלא כאל אורח חיים, כמו דיאטה) ומה לא.

ההבדל הגדול הוא שבזמני ההמתנה שתארתי לעיל, בין אם הם קצרים מאד ובין אם ממושכים יותר, החיים הסטנדרטיים נמשכים.  עם יותר עצבים, פחות עצבים, אבל את מתפקדת.

המתנה לתשובות של ביופסיה נראית כאילו הזמן עמד מלכת. 

·         את משוכנעת שמישהו הפך את השנה למעוברת ושהתווספו שבתות וחגים.  נכון, שהילדים שלך בבית ספר בשבתות החדשות הללו,  אבל זה רק בגלל שהם משקיענים

·         כל יממה נמשכת בכפולות של 24 שעות

·         כמות הטלפונים/סמסים שאת מקבלת עם השאלה "נו?  יש תשובה?" מעוררת בך חשק להפוך ליצור גלמוד או לחילופין להתפלל לקריסת מערכות של חברת הסלולר

·         את מנסה לדבוק באותם אנשים שאומרים לך "אויש, נו זה בטח כלום.  הם בודקים רק ליתר בטחון" ואז את מתקשרת אליהם מיוזמתך ושואלת אותם מתי נראה להם שתהיה תשובה (ופה זה דווקא השלב שאת מקווה שהשביתה בחברת הסלולר  -  תסתיים)

·          את מרעיבה את עצמך או לחילופין טוחנת כל דבר שזז (בו זמנית, באותו יום.  תאמינו לי – זה אפשרי)

·         את הולכת לרופא שלך, כל יום, באותה שעה , ושואלת אותו "אולי יש לך קשרים?"

·         את הולכת לרופא שלך, כל יום, באותה שעה, ושואלת אותו "מה נראה לך? זה תקין או לא?"

·         את הולכת לרופא שלך, כל יום, באותה שעה.  והוא כבר לא מקבל אותך כי את משגעת אותו.

·         את בוכה (כי את בטוחה שיודיעו לך שנשארה לך שעה לחיות, כולל זמן הנסיעה לרופאה שתמסור לך את התשובה) ואחרי שניה את גם צוחקת (כי נזכרת בבדיחת בזוקה <ורוד כבר אמרנו?> וגם כי מדובר בעשרת הימים היותר רגועים ויציבים בחייך).

כמו שאמרתי בפרק המבוא , את התשובה הייתי אמורה לקבל באחד בינואר.  התלבטתי והחלטתי שהשנה לא הולכים למסיבת סילבסטר (גם לא הוזמנתי לאחת שווה, אבל זה מסתדר לי עם סיפור המסגרת) אלא הולכת לישון מוקדם וקמה רעננה לקראת השנה החדשה והבשורות הטובות.

קמתי, התלבשתי, התכוננתי (לפקקים) ונסעתי. לבד.  טעות! חברים!  אם שותים לא נוהגים.  ככה גם במקרה הזה.  ולא בגלל ששתיתי (זה לא נחשב: הפוך, חזק, כוס זכוכית, חלב דל שומן, סוכרזית אחת, ושיהיה רותח רק כדי שאוכל לחכות עד שהוא מתקרר... זה אמנם נשמע כמו איל שני מרייר על עגבניה, אבל אפשר לנהוג ככה)  אם נוסעים לקבל תוצאות של ביופסיה, לא נוהגים.  אי אפשר! הבטן מתהפכת, הדופק עולה לך, וברקע הרדיו בוחר לשים שירים שמזכירים לך את יום הזכרון, ואת אומרת – תתכוני מעכשיו ותעבדי על ה play list.

שולחים אותך לאחות להדפיס את התוצאות של הבדיקה, את מושיטה יד והיא לא נותנת לך את הדף בתואנה של "אני לא רוצה שזה יתקמט, אני אכניס את זה לתיק שלך אצל הרופאה".  התיק בכלל היה אצלי! אבל לא הייתי בעמדת התגוננות כי מה לעשות, ככה זה אצלי - כשהדופק על טורבו, ה IQ נכנס לרוורס.

היתה לי תיאוריה שלמה על כך שאם אני נכנסת לבד לחדר,  והרופאה שואלת אותי "מה, באת לבד?" אז אני אבין (לבד) שהמצב לא משהו...

נכנסתי לרופאה, יושבות שם שתיים, והכירורגית אומרת לי בנעימים "בוקר טוב, מה שלומך?". 

יש!!!!  היא לא שאלה אותי אם באתי לבד.  הכל טוב!

ואז האחות נכנסת, ושמה לי יד על הכתף....

יצאנו משם, והפעם כבר לא הייתי לבד, אלא אני והקרציונומה, חיית המחמד שלי.