השבוע
שיחקתי "ארץ עיר" עם בן של חברה.
הממזר הקטן, שלומד בכיתה א', ניסה לרמות אותי, אשה בוגרת, אקדמאית, אם
לשניים, תוך כדי התעקשות בלתי מתפשרת על כך שאת המילה כלב, כותבים ב-ק' (קלב). בעודי ממשיכה להלחם על כבודי ועל הנצחון הודאי
שלי במשחק, החלטתי לשנות טקטיקה ולנסות לצבור נקודות בכל מחיר. ואז עלתה במוחי השאלה, האם ללכת על קרצינומה
כעל "חי" או כעל "צומח".
מצד אחד, הרי כבר סיכמנו שמדובר בגור של חיית מחמד, מצד שני זה צמח לו אצלי
בציץ השמאלי. זה לא נולד, הושרץ או הומלט שם.
החלטתי
לא לערב את הילד בצרות שלי ובחרתי בקרנף בתור חי ובקישוא כצומח. מגיע לו לתחמן הקטן. לאור הפרצוף ההמום שלו, כנראה שכשאתה ילד,
קישוא זה מספיק טראומטי.
בכל
מקרה, החלטתי לצ'פר אתכם, קוראיי הנאמנים, במבחר מילים ומושגים רווחים בחיי
בחודשים האחרונים. מבטיחה לכם ששום ילד בן
6 לא ינצח אתכם! מכיון שאי אפשר לכסות את
הכל, בחרתי מילה מייצגת מכל אחת מאותיות הא-ב. אגב, אם אתם שואלים אותי – איכילוב תופס להגדרת "עיר".
איכילוב, ביופסיה,
גידול, דימום, הרחבה, וריד, זכויות, חופשת
מחלה, טופס 17, יומן מחלה, כריתה, למפקטומי, ממוטומיה,
ניתוח, סרטן, עירוי, פתולוגיה, צלקת, קרצינומה,
רסיטל, שוליים, תרופה.
אני רוצה
לשתף אותם בנושא החשיפה. ולא, לא זו שראיתם
בטלויזיה כשהופעתי עם הילד בתכנית תחקירים עליו, או לא הבלוג שאתם קוראים כאן, אלא על החשיפה הפיזית.
כמות הפעמים שהורדתי חולצה בחודשים
האחרונים מתחרה בכבוד רב בכל נערת גו גו ממוצעת, ולא, אין עמודים באיכילוב. לפחות לא כאלו שנעים לחבק אותם. ממש מחול שדים, רק בניקוד אחר. ההתפשטות
הזו הופכת לממש ריפלקס מותנה. חלוק לבן –
מורידה חולצה. הרי ממילא יבקשו ממני את זה
עוד שניה. אם זה הכירורג, אונקולוג, טכנאי
ברדיותרפיה, חדר ניתוח, אחות.. אז למה לבזבז זמן?
אני אדם פרקטי. אפרופו הריפלקס, ברגע
האחרון עצרתי את עצמי בסופרפארם. זו לא
היתה רופאה. אלא דיילת של Clinique מאופרת בקפידה וחנוטה במעין
שמלה לבנה מעומלנת היטב. מזל...לא מתאימה לי כותרת בעיתון בנוסח "אשה
בשנות ה 40 המוקדמות לחייה התערטלה בפומבי בחנות הומת אדם".
כשהייתי באחד
הלילות במיון (כן, מסתבר שכשיש לך סרטן, לא תמיד הכל הולך חלק), היתה ממש התנפלות של
סטאז'רים ורופאים סביב המיטה שלי. "
הגיעו ציצים! הגיעו ציצים!" . יאמר לזכותו
של הרופא הבכיר שהתחיל בהתנצלות על כמות העיניים שנועצות בי מבטים, אבל זה לא מנע ממנו ומחבריו למשש, לסובב, ללחוץ , להרגיש, לדמיין וכל זה כשהם
מתחלפים בתפקידים וכל אחד מתאר מה נדמה לו שקורה בציץ שלי.
אני רוצה
לנצל את הבמה הזו, כדי להסביר לכם, גברים יקרים - ציצים זה לא רק פומפות בלי מקל. זה האוכל של התינוקות המשותפים שלנו, זה שיא הנשיות
שלנו, זו ההוויה שלנו, אנחנו משקיעות מאות שקלים בלנז'רי (לא שאכפת לכם, זה בשביל
הנשמה שלנו ממילא), בניתוחים של הקטנה/הגדלה, מרימות אותם, מייצבות אותם, קונות קרמים
במליונים כדי למנוע קמטים באזור ה Décolletage, כי הרי.... עיניכם נשואות
לשם! אז לבוא ולומר לנו ש"אפשר
לחשוב, כולה ציץ, אז עשית שם ניתוח, מה זה מה משנה אם זה שד או רגל?", זו
קריאה חסרת שחר. הרי אתם, בדיוק מאותה סיבה,
מגיל 14 מסתובבים עם סרגל... מודדים, משווים, מתגאים, ואוי לנו אם נגיד עליו מילה
רעה. והשוס – נותנים לו שמות. האם ראיתם אשה שיש לה את "צילי וגילי"
או את "עמי ותמי" ? אז נא תשומת
לבכם, שלא ברור מה יכול להיות כל כך מיוחד באיבר שקוראים לו שרגא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה