מי שחשב
שתכנון טיל או לווין הוא ענין ברומו של עולם, לא ראה תכנון הקרנה מהי. עזבו אתכם מחץ, לביא, עמוס או שאר שמות
מסוקסים. קרצינומה בחלל, זה העתיד. במרתף, יושבים מיטב המוחות ועסוקים בפרויקט של
השנה. סוללה של רופאים, טכנאים, מהנדסים, פיזיקאים, מזכירות, עו"ס ועוד עמלים
על סרט הגמר שלהם, ושכמעט גמר אותי, "ציץ2". אני לא אתפלא אם מאחד המסדרונות יצוץ לי החמוד
של הלקשורי מארץ נהדרת, כי ככה זה בערך מתנהל שם.
קבלת
הפנים במחלקת הרדיותרפיה נעימה להפליא.
כסאות, מוזיקה, מזכירות חינניות. דלת עם מתקן קורא כרטיסים, שהיום כשאני
כבר מנוסה היטב, מעבירה בו את הכרטיס שלי בקלילות, שומעת "ביפ" ונכנסת
פנימה, למעט הפעם שהעברתי שם את הארומה-קארד שלי וכלום לא קרה. לא "ביפ" ולא הפוך-חזק-כוס
זכוכית-חלב דל שומן-סוכרזית אחת ושיהיה רותח.
ומעבר
לדלת, חיים שלמים. לי המקום מזכיר מעין
עיר נמלים, מסדרון ארוך מאד, מלא עמדות מאוישות בטכנאיות חביבות ומסבירות
פנים. ממש געגועים לטוסקנה, כי התיאור הזה
זהה למה שכתוב בספר שקניתי לקראת טיול שעשיתי לאיטליה לגבי הזקנות בכפר
מסוים. מבטיחים ומקיימים אותן שם חביבות
ומאירות פנים. רק שבטוסקנה זה מגיע עם
פסטה משובחת וליטרים של קיאנטי, ואילו במרתף זה מגיע עם מה שאני סוחבת איתי בתיק,
ולרוב מדובר בחטיף אנרג'י מעוך וחצי ליטר מים מינרליים (ראו הערת שולים).
הערת
שוליים: סרטן טוב לעור הפנים (כמובן אם לא
מדובר במלנומה). מאז שהתחלתי טיפולים אני
שותה ושותה כגמל היודע שעומד ללכת לאיבוד במדבר, שנה לפני הסרטן הזה הפסקתי
לחלוטין לעשן (לא מבחירה חלילה אלא מחשד לסרטן אחד, רחמנא לצלן) ובמרתף אין
שמש. התוצאות כמעט כמו אצל רונית רפאל, רק
בחינם. אפרופו חינם, סרטן זה גם
חסכוני. בהתחלה את כל כך בדכאון שלא בא לך
כלום. לא בא לך לצאת ולא בא לך לקנות ולא
בא לך לאכול. אז יוצא שאת חוסכת. ובפועל זה חסכוני רק בפוטנציה כי ממילא כל כמה
חודשים את שוברת את תכנית החסכון הזו ותורמת אותה לעוד רופא פרטי.
הטיפול
הרדיותרפי מתחיל במשחקי what-if, או במילים אחרות –
סימולציה. נכנסתי לאחר כבוד לחדר
הסימולציה שזהו בעצם אולם ה VIP של מכון הקרינה. לפני שהספקתי להבין מי נגד מי הגיחה מולי
טכנאית עם מצלמת סטילס שקנתה באיזה קופון וצילמה אותי בתמונת תקריב. מזל שלא ביקשה ממני להסתובב לצד ולהצטלם כי
אחרת עוד הייתי מרגישה שעלי להודות ברצח שלא ביצעתי. לימים הסתבר לי שמדובר בעוד אמצעי אבטחה לוודא
שאת מקבלת את הטיפול שלך ולא חלילה של מישהו אחר.
תהיתי האם הסרטן של השכן שווה יותר, אבל כנראה שאין דברים כאלו. שבי בשקט ותסתפקי במה שיש לך. הסימולציה מטרתה צילומים טרום הקרנות על מנת
לתכנן את כמות הקרינה ואת האזור המוקרן וזאת על מנת לצמצם עד כמה שאפשר פגיעה
באיברים חיוניים. או כמו שאמרו לי בסיום
הסימולציה "הלב שלך קרוב מדי למיטת הגידול.
את צעירה. צריך לשמור לך על הלב
ולכן נעשה לך הקרנות מיוחדות".
תאמינו לי, הסרטן הזה בא לי טוב.
אני צעירה! רשמית! הכינו לי BOOK של הציץ בזוויות שונות, עשו לי כמה קעקועים
שהכתירו אותי בבית כ"איזה אמא קולית את" ושלחו אותי הביתה לקראת השלב
הבא, שלב ה SETUP.
במהלך
שבועיים, מיטב המהנדסים והפיזיקאים ישבו במרתף והכינו את תכנית העבודה של ההקרנות
שלי. התוצאה – שבלונה מכוערת מחומר מתכתי
שמדמה את האזור שהיה נגוע בסרטן ושאותו יש להקרין בצורה ממוקדת, ובהמשך הקרנות
נרחבות יותר. לחיית המחמד שלי יש מזל גדול
שלא היתה באיזו "שבת אימוץ". אם
לשפוט לפי השבלונה, מדובר בחייה חסרת פרופורציה לחלוטין. אין ספק שלא הייתי לוקחת אותה הביתה. אבל כנראה שיש דברים שלא תלויים רק בי, כי
עובדה שחיינו נקשרו זו בשל זו.
שלב ה SETUP זו בעצם חזרה גנראלית, אבל ללא
תלבושות. הכל אותו דבר, רק לא באמת לוחצים
על הכפתור. שעתיים פקק-רבע שעה לחפש חניה
בחניון-ביפ בקורא הכרטיסים-שעתיים איחור "כי יש היום מקרה דחוף/תקלה/אין הסבר
אמיתי"-הקרנה. בשלב הזה למעשה עושים
כיון אחרון של המכשירים לקראת הקרנת הבכורה.
הפתעה! המכונה מכוילת כיאות, ולאחר
הרבה לבטים של הרופאה הוחלט שבאותו יום אני מתחילה הקרנות. אז כן, זה היה סוג של ריגוש, ולא – הצמרמורת
היתה לא מהתרגשות אלא מהידיים הקפואות של הטכנאית.
הטכנאית: "למה מרחת קרם גוף? את לא יודעת שאסור לפני הקרנות"?
אני:
"לא ידעתי שיש היום הקרנה, זה היה
אמור להיות רק SETUP"
הטכנאית:
"תנגבי, תנגבי"
אני:
"אבל זה של ויקטוריה סיקרטס. חבל,
ריח נעים".
הטכנאית:
"של מי"?
אני:
"לא משנה".
שש דקות
של כיוון, שלוש דקות נטו של הקרנה ואני בחוץ.
נשארו רק עוד 29 טיפולים.
ההקרנות
שלי היו הקרנות מסוג ABC, הקרנות תחת נשימות. ימים שלמים הסתובבתי בתחושה שמישהו המציא את
השם הזה, כי זה היה נראה לי כמו שליפה מהמותן, רק כדי שיהיה שם. מצד שני,
אם כבר סתמו לי את האף, דחפו לי צינורות לפה ואמרו לי להחזיק את הנשימה
מספר פעמים, ובכל פעם "כמה שאפשר,
אבל לפחות 20 שניות, תסתכלי על המסך מולך", אז מן הסתם שיהיה לי קצת כבוד
למאורע. ואיך אפשר כבוד בלי שם? אז האמת
שאני הייתי מלאת יראת כבוד למאורע לא בגלל השם, אלא בגלל הכפתור שאולצתי להחזיק כל
הזמן ביד כדי ש"אם יקרה לך משהו, תעזבי". חשבתי לעצמי, האם כשבן אדם מתעלף או מת כתוצאה
מהקרנות, היד נעשית נוקשה או רפויה מאד?
האם הכפתור הזה לא יישמט לי מהיד באופן אוטומטי? מרוב לחץ החזקתי כל כך חזק. גם כשצעקו לי בבקרה "אורית,
סיימנו". אצלנו בפולניה לא לוקחים
סיכונים. אז החזקתי את הכפתור, וגם את
הנשימה. שיהיה. אגב, מסתבר ש ABC זה לא סתם גיבוב של
אותיות אלא Active Breath Coordinator.
ועוד
יום, ועוד יום, ומתחילים להרגיש את תופעות הלוואי. עייפות מטורפת, שלא ניתנת לתיאור בכלל,
וכוויות, וכאבים, ודקירות בלב. אז אומרים
לך "תמרחי תמרחי ואיך שאת מגיעה הביתה תאווררי תאווררי", אז מרחתי,
איווררתי, ובעיקר ישנתי.
ולמחרת,
שוב.
וגם ביום
שאחרי.
וככה
במשך 30 ימים, לא כולל שישי, שבת, וחגי ישראל (ממש כמו בסלקום).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה