פרק 13 – חרציצי חרציצים

ספירת מלאי מהירה העלתה כי בחודשים האחרונים היו לנו מבחר ממוגרפיות, שלוש בדיקות סי.טי, ניתוח אחד, 30 הקרנות, קצת אשפוזים, מאות ימי מחלה, מלאכית אחת, כמה אכזבות, חברות חדשות, הרבה הפתעות לטובה, לא מעט צחוקים - בעיקר הומור שחור, קצת כדורי הרגעה,  והמון , אבל ממש המון דמעות.  אבל מי סופר.

ומה עכשיו?  אני, שהייתי אתרוג קטן עטוף בדאגה וטיפול יומיומי, חזרתי לעצמאות שלי, לשליטה על חיי.  ואיזה כיף לחיות!  קצת מעליב שהעולם הסתדר בלעדיי בחודשים האלו, כי את מיטב תשומת הלב העדפתי לתת דווקא לרופאים ולאו דווקא לעניינים שוליים ובלתי מהותיים כמו פרנסה או לקוחות,  או לישיבה חסרת מעש בבתי קפה,  או לויכוחים קולניים עם נותני שירות כאלו ואחרים, אבל זה מה שאני עושה עכשיו.

מה שפעם היה נראה טרוויאלי ומובן מאליו כמו סתם ללכת לסדנת בישול של חרציצי חרציצים הפך להיות עוד "וי" במערכה החדשה.  כי אני עושה שינוי.  אני רוצה אותי בחזרה, ויפה שעה אחת קודם. 

אפילו הרכב שלי הופתע שנסענו לתל אביב, סתם להצגה.  האמת, שמכורח ההרגל חניתי בחניון של איכילוב, אבל לשם שינוי לא הראיתי את הציצים שלי לאף רופא באותו יום אלא הלכתי לקאמרי.  בינינו, ההצגה לא היתה משהו, אבל מצד שני זה לא כאב ולא הפחיד.  מסתבר שיש חיים מחוץ לאיכילוב.  זה מזכיר לי, שכשהייתי לפני כמה שנים באילת עם הבן שלי (היה אז בן 3), סירב לצאת מהמלון כי חשב שאילת זה המלון.  בהקבלה זריזה, המרתף זה בעצם המצפה התת ימי.

ומה עכשיו?  ממשיכים כאילו כלום?  מה אומרים למי שטוען ש"אבל היה לך סרטן! עכשיו אין לך"  תוך כדי שמדגיש בצרחה את המילה "היה" אבל לוחש בפחד את המילה "סרטן"?  היה לי?  רגע...  עכשיו אני בעצם קולטת שהיה לי סרטן.

לא מחלה נוראה, לא מחלה קשה, לא המחלה (בה"א הידיעה), לא את המחלה ההיא.  ס-ר-ט-ן.  חברים, face it.  זה לא פוסח על אף אחד.  אין חיסון.

אבל אני לא רוצה אותו שוב פעם לידי.  אני רוצה לחיות.  אני רוצה להנות.  אני רוצה להתעסק בשטויות.  אני לא רוצה חניונים בהנחה,  ואני לא רוצה ועדות רפואיות ואני לא רוצה שיכאיבו לי.  אבל הוא לא שואל אותי, והוא לא שאל אותי, אבל אני עושה עכשיו את הכל כדי שלא יחזור.  לפחות כל מה שתלוי בי.

אז אוכלת חרציצים. בעיקר חרציצי חרציצים.  לפחות כל עוד לא אמצא מחקר חדש שגם חרציצים מסרטנים.  כי גם זה בטח יקרה.  כמו שהיה מי שאמר שתפוזים מסרטנים.  אז אמר.  והבלנדר החדש שקניתי לי לפני כמה שנים יצא לו מהבוידעם הפולני ועומד לו בגאוות יחידה בעוד אני ממלאה אותו במבחר ירוקים וטוחנת.  ושותה.  ומקווה.  ומתפללת. ומאמינה. ובעיקר מקללת.  כי זה דוחה.

והכי מוזר לי שאני מתרגשת מכל דבר "שגרתי" כמו ילדה קטנה.  הלכתי לסדנת אפיית לחם (שאור כמובן.  בריאות וחרציצים כבר אמרנו?) – צחקתי כמו שלא צחקתי חודשים.  נרשמתי לסדנת בישול בריא (חרציצים.  פעם שלישית גלידה.  אבל מקשיו.  בלי חלב פרה, כי גם זה.... מסרטן!!) – יצאתי משם בקריאה "איזה כיף לחיות".  נסעתי לחופש אחרי ההקרנות, מיציתי אותו עד תום.  נסעתי לחופשה בברצלונה – נהניתי כמו שלא נהניתי מימיי.  ושלא תבינו לא נכון.  ראיתי עולם, חוויתי, טעמתי, ניסיתי.  הפעם זה היה שונה.  זה היה ב-ש-ב-י-ל-י, בשביל הנצחון שלי.  אני נשמתי חיים!

אני מקדישה את הפרק הזה לכל חברותיי האמיצות, הלוחמות, אלו שמישירות מבט בעיניים ולא מוותרות, שחיבקו אותי, שצחקו איתי, שבכו איתי, שהיו שם בשבילי לאורך כל הדרך.   ולזכרן של אלו שנלחמו, עד השניה האחרונה.